אתמול היה אמור להיות יום הולדתו ה־35 של בני אדוארד. במקום להכין לו עוגה, קניתי זר חמניות והלכתי לבית הקברות. כשראיתי אישה זרה מוציאה פרחים טריים מקברים של אנשים אחרים, לא האמנתי למראה עיניי. היא אפילו לא היססה כשניגשה לקבר של בני ולקחה ממנו חמנייה שהנחתי שם יום קודם.
״תחזירי אותה מיד!״ צעקתי.
האישה נבהלה, החזירה לי את הפרח, ואז אמרה משהו שלא ציפיתי לשמוע:
״אני יודעת שזה נראה נורא. אבל בבקשה, בואי איתי. יש משהו שאת חייבת לראות.״
שבעה חודשים קודם לכן איבדתי את אדוארד בתאונת דרכים בדרכו הביתה מהעבודה. מאז, הבית שלי הפך למקום שקט מדי. לפעמים, כשמשהו התקלקל, היד שלי עדיין נשלחה באופן אוטומטי לטלפון כדי להתקשר אליו.
אדוארד תמיד הביא לי חמניות כשבא לבקר. הוא מעולם לא טרח לסדר אותן באגרטל. הוא פשוט היה נכנס עם זר עטוף בניילון מהסופר, ארגז הכלים מתחת לזרועו, ואומר:
״בשביל הבחורה הכי יפה בשכונה.״
״אתה אומר את זה רק כי אתה רוצה ארוחת צהריים,״ הייתי עונה.
״למה לא שניהם?״ היה מחייך.
בדרך כלל הייתי מכינה לו כריך.
ביום הולדתו האחרון הלכתי לקברו עם חמניות חדשות. סידרתי אותן באגרטל הקטן והתחלתי לדבר איתו, כאילו הוא עדיין עומד לידי.
״אדי, הברז במטבח שוב דולף. למה לא השארת לי הוראות איך לתקן אותו?״
כמעט יכולתי לשמוע את תשובתו: ״אמא, למה לא התקשרת אליי?״
נשארתי ליד הקבר עד שהרוח התחזקה. רק בערב גיליתי ששכחתי שם את מספרי הגיזום שלי.
למחרת חזרתי לבית הקברות. בדרך הבחנתי באישה במעיל אפור ישן, שנשאה שקית גדולה. מתוך השקית הציצו ורדים, ציפורנים וחבצלות.
ראיתי אותה מתכופפת מעל קבר, מוציאה ציפורן ורודה מזר טרי ומכניסה אותה לשקית. אחר כך עברה לקבר אחר ולקחה ממנו ורד לבן.
היא לא אספה פרחים נבולים שהושלכו לפח. היא בחרה דווקא את הפרחים היפים והטריים ביותר.
כשהתקרבה לקבר של אדוארד ולקחה ממנו חמנייה, כבר לא יכולתי לשתוק.
״אל תגעי בזה!״
האישה הסתובבה בבהלה.
״תחזירי לי את הפרח,״ אמרתי.
היא החזירה אותו מיד.
״כמה קברים כבר לקחת מהם פרחים?״ שאלתי בכעס. ״הבאתי אותם לבן שלי. אתמול היה יום ההולדת שלו. זה כל מה שנשאר לי לעשות בשבילו! ואת לוקחת אותם כדי למכור?״
האישה הרימה את מבטה.
״אני לא מוכרת אותם. בבקשה, תני לי עשר דקות. אני רוצה להראות לך משהו. אני גרה מעבר לכביש.״
״ולמה שאאמין לך?״
״את לא חייבת. רק תבואי ותראי בעצמך.״
אחרי היסוס ארוך הסכמתי.
ביתה היה קטן ומסודר. היא הובילה אותי במסדרון ועצרה מול דלת נעולה. מתוך הכיס הוציאה מפתח.
״מה יש מאחורי הדלת הזאת?״ שאלתי.
״הסיבה שלקחתי את הפרחים.״
היא פתחה את הדלת והדליקה את האור.
נעצרתי במקום.
לאורך הקיר עמדו מדפים ועליהם קופסאות עץ קטנות, מכוסות בבד לבן. מתחת לכל קופסה הייתה תווית בכתב יד. על שולחן העבודה היו מגשים עם עלי כותרת מיובשים, כפפות ותבניות קטנות.
ואז ראיתי את השם על אחת התוויות.
אדוארד.
״מה זה?״ לחשתי.
״אני יכולה להראות לך?״ שאלה האישה, ששמה היה מוניקה.
היא הרימה את הבד הלבן. מתחתיו הייתה קוביית שרף שקופה, שבתוכה נשמרו עלי כותרת צהובים, לבנים ותכולים. ביניהם היה סרט כחול דק.
הכרתי את הסרט הזה מיד.
אני עצמי קשרתי אותו לזר הראשון שהבאתי לקברו של אדוארד אחרי ההלוויה. שבוע לאחר מכן הוא נעלם. חשבתי שהרוח העיפה אותו.
״איפה מצאת אותו?״ שאלתי בקול רועד.
״ליד הקבר שלו,״ ענתה מוניקה.
״למה לקחת אותו? את אפילו לא מכירה אותי!״
״רציתי לשמור אותו בשבילך.״
״בשבילי? איך את מעזה?״
מתחת לקוביית השרף הבחנתי בפיסת נייר מקופלת. זיהיתי מיד את כתב היד שלי.
פתחתי אותה.
זה היה פתק שהשארתי בין גבעולי הפרחים כמה ימים אחרי ההלוויה. כתבתי בו רק משפט אחד:
״המטבח שקט מדי בלי הרדיו שלך, אדי.״
אדוארד נהג להדליק רדיו קטן בכל פעם שתיקן משהו בבית שלי. הוא אהב שירי רוק ישנים ושר בקול נורא. פעם התלוננתי על הרעש. עכשיו הייתי נותנת הכול כדי לשמוע אותו שוב.
הצמדתי את הפתק לחזה והתחלתי לבכות.
״קראת אותו?״ שאלתי.
מוניקה השפילה את עיניה.
״כן. אני מצטערת.״
״המילים האלה לא נכתבו בשבילך.״
״אני יודעת.״
הסתכלתי שוב על המדפים.
״לכמה משפחות עשית את זה?״
היא הוציאה מגירה קטנה והראתה לי קובייה נוספת. בתוכה היה עלה ורוד בודד.
״זאת הייתה הראשונה שלי. היא עשויה מפרחים שהבאתי לבת שלי. היא מתה לפני תשע שנים. אחרי ההלוויה המשכתי לבקר בקברה ולהביא לה פרחים. אבל אחרי כמה ימים הם היו נעלמים. הבנתי שעובדי בית הקברות מפנים אותם, אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה שהפרחים ייעלמו לגמרי.״
היא סיפרה שלמדה לייבש עלי כותרת ולשמר אותם בשרף. בהתחלה עשתה זאת רק עבור בתה. אחר כך התחילה להבחין בפרחים שהשאירו משפחות אחרות.
״חשבתי שאולי הן ירצו לשמור זיכרון קטן מהפרחים שלהן,״ אמרה.
״אז פשוט לקחת אותם בלי רשות?״
היא הנהנה.
״רציתי להכין לכל משפחה קופסה קטנה ולהחזיר אותה ליד הקבר, יחד עם פתק.״
״אבל לא הייתה לך זכות לקחת אותם מלכתחילה,״ אמרתי. ״את חייבת להפסיק. וגם את הפרחים שבשקית תחזירי היום.״
מוניקה הסכימה. חזרנו לבית הקברות, והיא החזירה את הפרחים לקברים שזיהתה. את אלה שכבר התערבבו לקחנו למשרד בית הקברות. העובד הסביר לה שאסור לה לקחת פרחים או להשאיר קופסאות ללא אישור המשפחות.
לפני שעזבתי עצרתי ליד קברו של אדוארד. החמניות עדיין עמדו באגרטל. מצאתי גם את מספרי הגיזום ששכחתי שם.
מוניקה עמדה במרחק כמה צעדים.
״אפשר לסיים את הקופסה של אדוארד?״ שאלה.
״אני צריכה זמן לחשוב,״ עניתי.
בבית מצאתי את ארגז הכלים הישן של בני מתחת לכיור. הברז עדיין דלף. הוצאתי מפתח ברגים, הסתכלתי עליו והחזרתי אותו למקומו. בסופו של דבר התקשרתי לאינסטלטור.
אחר הצהריים התקשרתי למוניקה.
״חשבתי על הפרחים של אדוארד. אני רוצה את הקופסה. אבל אל תוסיפי לה שום דבר. ובבקשה, אל תיקחי יותר פרחים מאף קבר בלי לבקש רשות.״
״אני מבטיחה,״ אמרה.
כשבאתי לקחת אותה, הקובייה כבר הייתה בתוך קופסת עץ קטנה. הסרט הכחול נשמר בין עלי הכותרת בדיוק כפי שהיה.
״תודה,״ אמרתי.
מוניקה סיפרה שכבר פנתה למשרד בית הקברות כדי לבדוק אם תוכל להציע את שירות השימור למשפחות שיפנו אליה מרצונן.
״הייתי צריכה לעשות את זה מההתחלה,״ הודתה.
לקחתי את הקופסה הביתה והנחתי אותה על אדן החלון במטבח. לצידה שמתי חמנייה טרייה.
אחר כך פתחתי בטלפון תמונה ישנה של אדוארד. הוא עמד במטבח שלי, עם ארגז הכלים מתחת לזרועו וחיוך גדול על פניו.
לרגע רציתי להתקשר אליו ולספר לו שוב על הברז הדולף.
אבל הפעם רק חייכתי ולחשתי:
״היית מתקן אותו עוד לפני שהייתי מסיימת להתלונן, אדי.״
הבית עדיין היה שקט. הגעגוע לא נעלם. אבל לראשונה מזה חודשים הרגשתי שיש לי משהו קטן ממנו שאוכל לשמור קרוב אליי תמיד.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
