מעולם לא חשבתי שבגיל שבעים ותשע אעלה מחדש על ההגה ואסע יותר מאלף מיילים בשביל גבר.
בخاصה בשביל אותו גבר אחד.
זה שנעלם מחיי לפני חמישים שנה מבלי להשאיר מכתב, הסבר או אפילו “להתראות” אחרון.
שכנעתי את עצמי שכבר מזמן שכחתי אותו.
אבל כאשר לאחר עשורים רבים כל כך ראיתי שוב את פניו על מסך הטלפון, הלב שלי פעם מסיבה כלשהי כאילו הייתי שוב בת עשרים ותשע.
שערו הפך לבן. כתפיו כבר לא היו זקופות כל כך. הוא נע לאט יותר.
אבל כשהוא חייך, ראיתי את אותן גומות על לחיוב.
והבנתי: אנשים מסוימים אכן יכולים להיעלם מחייך, אך לא להיעלם מזיכרונך.
הכרתי אותו כשהייתי בת עשרים ותשע.
פגשנו זה את זו לגמרי במקרה לאחר תחרות ספורט. הוא אך זה סיים את הופעתו ונראה כאילו גם לאחר הניצחון הוא עדיין מצפה ליריב חדש.
הוא היה בטוח בעצמו, חזק וקשוב באופן מפתיע.
התכוונו לדבר במשך כמה דקות.
בסופו של דבר דיברנו כמעט שש שעות.
דיברנו על הכל: על משפחה, ילדות, עבודה, פחדים, חלומות ועתיד. הוא הקשיב לי בקשב רב כל כך עד שלראשונה מזה זמן רב הרגשתי שבאמת שומעים אותי.
לאחר אותה פגשה התחלנו להתרות.
מהר מאוד הוא הפך לחלק מחיי היומיום שלי.
מצאתי את עצמי שמה לב לדברים קטנים שבעבר לא רציתי לחלק עם איש.
רציתי לספר לו על הכל.
ואז יום אחד הוא פשוט נעלם.
ללא אזהרה.
ללא הסברים.
בהתחלה החלטתי שמשהו רע קרה לו.
אחר כך חשבתי שאני בעצמי עשיתי משהו לא נכון.
עברתי בזיכרוני על שיחתנו האחרונה, מנסה למצוא את הרגע שבו יכולתי לפגוע בו.
אבל לא מצאתי כלום.
כעבור כמה שבועות החרדה הפכה לעלבון.
העלבון – לכעס.
ואז הכל הפך בהדרגה שקט יותר.
המשכתי לחיות.
השנים חלפו.
החלפתי בתים, עבודות, הרגלים. בחיי הופיעו אנשים חדשים, התרחשו אירועים שפעם אפילו לא יכולתי לדמיין.
אבל לפעמים פרט כלשהו החזיר אותה אליי פתאום.
תחרות ספורט בטלוויזיה.
צחוק מוכר.
או גבר שחייך בדיוק באותו אופן.
מעולם לא הפסקתי לשאול שאלה אחת:
למה הוא הלך?
חמישים שנה לא ידעתי את התשובה.
ואז, כשהגעתי לגיל שבעים ותשע, ראיתי אותו שוב.
הוא היה בן ש84.
הסתכלתי על התצלום במשך כמה שניות.
הוא השתנה.
גם אני.
אგრამ בתוכי נעלמו לפתע חמישים שנה.
הייתי שוב בת עשרים ותשע.
והבנתי שאני רוצה לראות אותו.
לא בשביל הרומנטיקה.
לפחות, זה מה שחזרתי ואמרתי לעצמי כל הדרך.
הייתי זקוקה לתשובות.
לכן נכנסתי למכונית ויצאתי לדרך.
יותר מאלף מיילים.
הגב כואב. הברכיים נתפסות. בכל עצירה עשיתי חימום במשך כמה דקות לפני שחזרתי לנהוג.
כמה פעמים אמרתי לעצמי:
— זה טירוף. את בת שבעים ותשע.
אבל אחרי כמה שניות המשכתי לנסוע קדימה.
כשהגעתי סוף סוף, הוא עמד מול הבית.
הסתכלנו זה על זו.
והוא חייך.
ראיתי שוב את אותן גומות.
באותו ערב טיילנו ארוכות, צחקנו על כמה שהשתנינו מאוד, נזכרנו בנעורינו והתבדחנו על הברכיים הכואבות שלנו.
מאוחר יותר נכנסנו לבר קטן.
הוא הזמין את המשקה האהוב עליו.
הרים את הכוסות שלנו.
הוא הביט לי ישר בעיניים ואמר:
— על הזדמנות שניה.
חייכתי.
אבל היו לי יותר מדי שَאלות.
החלטתי לשאול על הכל למחרת.
רק שיום למחרת הכל השתנה.
בבוקר התקשרתי אליו.
הוא לא ענה.
התקשרתי שוב.
הטלפון היה כבוי.
עד הצהריים הופיעה בתוכי התחושה המוכרת.
אותה תחושה ממש שחוויתי לפני חמישים שנה.
הוא נעלם שוב.
רק שהפעם לא התכוונתי לתת לו לעשות זאת בשקט.
נסעתי לביתו.
המכונית שלו עמדה בחוץ.
זה היה מוזר.
אם הוא נסע, למה השיר את הרכב?
ניגשת אל הדלת.
היא התבררה כלא נעולה.
— אתה בבית?
לא הייתה תשובה.
בפנים שרר שקט מוזר.
במטבח ליד הכיור עמד כוס שבה השתמש יום קודם לכן.
על השולחן מונחת תמונה.
התקרבתי.
וקפאתי.
בתמונה היינו אנחנו.
צעירים.
מאושרים.
זה היה צילום מאותה פגישה ראשונה ממש.
אבל הפנים שלי היו מוקפות באדום.
לא במקרה.
מישהו עשה זאת במכוון.
הידיים שלי רעדו.
עליתי למעלה.
בחדר השינה לא היה איש.
לעומת זאת, ליד המיטה עמד מזودה פתוחה.
ואז שמעתי את קול דלת הכניסה.
מישהו נכנס.
הצעדים התקרבו.
קפאתי.
כעבור שניות אחדות שמעתי קול מוכר:
— את כאן?
— איפה היית?
הוא נעצר.
הביט בי.
ולראשונה ראיתי בעיניו לא הפתעה.
פחד.
— לא היית צריכה לבוא, — אמר בשקט.
הרגשתי איך הכל מתכווץ מבפנים.
— לפני חמישים שנה נעלמת. עכשיו נעלמת שוב. נהגתי אלף מיילים כדי לקבל תשובה. ואתה אומר לי שלא הייתי צריכה לבוא?
הוא השפיל את עיניו.
אחר כך הביט בתמונה.
פניו השתנו.
— מצאת אותה.
— למה הפנים שלי מוקפות?
הוא שתק זמן רב.
לבסוף התיישב ליד השולחן.
— אחי עשה זאת.
התרגזתי.
— מה לאחיך ולעלי?
הוא נאנח עמוקות.
ואז גיליתי את האמת שחיכיתי לה במשך חצי מאה.
כשהכרנו, משפחתו שלטה כמעט בכל חייו.
האב החליט במה יעסק, היכן יעבוד, עם מי יתקשר ועם מי יתחתן.
כאשר המשפחה שמעה עליי, התחילו הצרות.
אחיו עקב אחריו.
הוא אפילו צילם אותי.
— הם רצו שתיעלמי מחיי, — אמר.
— ואתה אפשרת לו לעשות זאת?
הוא עצם את עיניו.
— חשבתי שאני מגן עליך.
הרגשתי זעם.
— יכולת לספר לי!
— אני יודע.
— יכולת להזהיר אותי!
— אני יודע.
— נתת לי חמישים שנה לחשוב שאני לא אומרת לך כלום!
הוא לא ענה דבר.
ובדיוק זה היה הכואב ביותר.
אחר כך סיפר שהוא עמד לברוח.
הוא רצה לעזוב את המשפחה, את העבודה, את כל מה שדרשו ממנו, ולהתחיל חיים חדשים איתי.
אבל אחיו הראה לו את התמונות.
אותי ליד העבודה.
אותי ליד הבית.
אותי עם חברים.
נאמר לו שאם לא ייעלם, צרות יתחילו אצלי.
הוא נבהל.
ובחר בדרך הקלה ביותר – להיעלם.
— הייתי בטוח שאם תשנאי אותי, תהיי בטוחה, — אמר.
נענעתי בראש.
— לא הייתה לך זכות להחליט בשבילי.
— עכשיו אני מבין זאת.
הסתכלתי על המזוודה.
— לכן נעלמת שוב?
הוא שתק רגע.
— אחי התקשר בבוקר.
הרגשתי קור בפנים.
הוא ידע שבאתי.
לאחר חמישים שנה הוא ניסה שוב להתערב.
אგრამ הפעם הגבר שעמד מולי נהג אחרת.
— נסעתי אליו, — אמר. — רציתי לדבר איתו אישית.
— למה?
הוא הביט בי.
— כדי להגיד לו שהוא לא יקבל יותר את חמישים השנים הבאות של חיי.
לא ידעתי מה לענות.
אחר כך הוא הודה שהמזוודה באמת התכוונה לקחת.
— לאן?
הוא חייך.
— מכאן.
— לבד?
הוא נענע בראשו.
— אם תרשי לי… איתך.
הסתכלתי עליו זמן רב.
לא יכולתי להחזיר חמישים שנה.
לא יכולתי להעמיד פנים שדבר לא קרה.
ולא התכוונתי לשכוח את הכאב.
אבל אולי סליחה אינה אומרת שהעבר חדל להתקיים.
לפעמים סליחה אומרת רק שהעבר לא יחליט עוד בשבילך.
הושטתי את ידי.
— קודם כל תדליק את הטלפון.
הוא צחק.
בעיניו עמדו דמעות.
— בסדר.
— ואל תיעלם לעולם יותר.
הוא לחץ את ידי.
— לעולם לא.
באותו ערב פתחנו מחדש את המזוודה.
אבל כבר לא כדי שיילך.
התחלנו להחזיר את הדברים לארון.
ولראשונה מזה חמישים שנה הוא נשאר.
לא ידעתי כמה זמן הוקצב לנו.
לא ידעתי אם יצליח לתקן את מה שנהרס לפני זמן רב כל כך.
אבל לראשונה מזה שנים רבות לא הטרידה אותי עוד השאלה:
“למה הוא הלכך?”
כעת עמדה מולי שאלה אחרת:
“מה נעשה עם הזמן שנותר לנו?”
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
