«שנה בלעדיך. אני אלמנה כבר שנה שלמה. 12 חודשים, 365 ימים, 52 שבועות – בכל שם שתקראו לזה, אני עדיין אלמנה. עברה שנה מאז ששמעתי את צחוק בעלי, ראיתי את חיוכו והרגשתי את נגיעתו. לומר שזו הייתה השנה הקשה ביותר בחיי – זה המעטה עצום. במבט לאחור, אני בכנות לא בטוחה איך הגעתי עד הלום. כמה ימים היו כל כך מכאיבים, שלא הבנתי איך אדם יכול לשרוד. אבל שרדתי. יש הבדל עצום בין חיים לבין הישרדות, אבל בשלב זה אני אסתפק בהישרדות.
בעלי היקר, בשנה הזאת למדתי הרבה, אף על פי שזה היה בדרך הקשה. הרבה מהלקחים היו כאלה שהייתי מעדיפה שלא לדעת עליהם מעולם. עכשיו אני מבינה את המשמעות האמיתית של לב שבור, את אי־הצדק של המוות ואת הקשר החזק להפליא של האהבה. למדתי שאדם יכול לשפוך יותר דמעות ממה שאי פעם דמיינתי. במשך שני העשורים שהיינו יחד, לעיתים קרובות התבדחנו על מה שהיה עושה אחד מאיתנו אילו משהו היה קורה לאחר. אפילו אחרי האבחנה שלך מעולם לא שקלנו ברצינות את האפשרות הזו, כי היינו בטוחים שהכול יהיה בסדר איתך. עכשיו אני מצטערת כל כך שלא סיפרת לי איך לחיות בלעדיך.
באדיבות א. כריסטיאנסן
האבל הוא דבר מוזר. הוא יוצר ניתוק ברור בין הראש ללב, וקשה מאוד ליישב בין השניים. החודשים הראשונים היו מלאים בהלם ובחוסר אמונה. איך אדם כל כך חזק, חכם וחיוני יכול היה להיכנע כל כך מהר לסרטן? אתה עשית אותי לאישה, אבל הסרטן הפך אותי לאלמנה זמן קצר אחר כך. במבט לאחור, אני חושבת שהסתרת ממני דברים על מחלתך בניסיון להגן עליי. אמנם זה עזר באותו רגע, אבל זה גם השאיר אותי שבורה לחלוטין כשעזבת. לא הייתי מוכנה, וגם לא אפשרתי לעצמי לראות שזה מגיע. לזמן מה היה קל לחשוב שאתה רק בטיול או בציד צבאים. הבעיה הייתה שאתה מעולם לא חזרת הביתה. הייתי מסתובבת מחדר לחדר ומחכה למצוא אותך.
בכל פעם שנסעתי במעלה הדרך, ציפיתי לראות אותך יוצא מהסדנה לקבל את פניי. ככל שעבר הזמן, המציאות הקשה החלה לחלחל. הראש שלי ידע שאתה לא חוזר הביתה, אבל הלב עדיין החזיק בתקווה. גם עכשיו, שנה אחר כך, יש רגעים שבהם אני מסתכלת מהחלון ועדיין מצפה לראות אותך מעבר לבריכה או על הטרקטור. אומרים שלומדים הרבה על אנשים בזמנים קשים. היית מופתע מהחברים שפשוט נעלמו. לפני שנה היו חברים ותיקים שהייתי אומרת שיהיו שם בשבילי בכל מצב. כאלה שגם אתה היית מצפה שיהיו שם. אני לא מאשימה אותם כלל. האבל הוא עצוב, קשה ובודד מאוד.
אני באמת מאמינה שהכאב שלי מפחיד אנשים. הם מפחדים להיות במקומי. ככל שהיה מאכזב לראות את האנשים האלה נעלמים לאט מחיי, כך הופיעו מלאכים אמיתיים על פני האדמה. אנשים שמעולם לא הייתי מצפה מהם באמת חיבקו אותי והרימו אותי כשהייתי בשפל. חברים מזדמנים הפכו לקווי חיים. האחים שליך והחברים הכי טובים מהחווה ומהטיסה התגייסו לתמוך ולעודד את מתיו כשהוא מקבל החלטות גדולות בחייו. בין האחים שלנו, לפחות אחד מהם יוצר קשר מדי יום. היית כל כך שמח ואסיר תודה על האהבה שמוענקת לנו. אולי החברויות שאבדו יחזרו יום אחד, או שאולי הן פשוט שירתו מטרה בעונה אחרת בחיים, כשהייתי אישה ולא אלמנה.
היה קשה לנווט בין כל הדברים שתמיד טיפלת בהם. הייתי צריכה לשכור מישהו לעבוד על הסיפון, וזה היה אסון מוחלט. הוא לקח המון כסף ועשה רק חצי מהעבודה. זה לעולם לא היה קורה אילו היית כאן. אתה פינקת אותי בכך שידעת לתקן או לבנות כל דבר. הניסיון הראשון שלי לשכור מישהו השתבש נורא. לא יכולתי להאמין שמישהו ינצל אדם אחר בזמן כל כך פגיע. באמת רואים את הטוב ואת הרע שבאנושות בזמנים כאלה. כל כך הרבה קרה בשנה האחרונה, בעלי היקר, ואתה היית צריך להיות כאן לכל דבר. היעדרותך הורגשה כל כך חזק, במיוחד כשהילדים גדלו.
אנה מצליחה בעבודה ולוקחת על עצמה יותר אחריות. היא נבחרה לפרויקטים מיוחדים ומתקדמת. מתיו מצטיין בקריירת הטיסה שלו והוצגו בפניו הזדמנויות נהדרות. הוא לוקח את המזוודה שלך בכל טיסה וחוגר את חגורת המדים שלך. השארת נעליים ענקיות למלא, אבל מתיו עושה עבודה מדהימה בטיפול בחוות הצבאים, בבית, בנכס, במכוניות וכו’. היית כל כך גאה. זה שובר לי את הלב שאתה לא כאן לחגוג את ההצלחות שלהם. דוגמה אמיתית לאי־הצדק של המוות. הלב שלי עדיין שבור, ואני מצפה שהוא יישאר כך לנצח. זה מוזר איך אנשים אומרים לי שכמעט עברה שנה בלעדיך. כאילו הם חושבים שמחר אהיה רפואה קסומה.
באדיבות א. כריסטיאנסן
האבל לא עובד כך. האבל הוא כאב שאין כמוהו. הדמעות נופלות על רגעי החיים שהחמצתי ושאני רוצה לחלוק איתך. הן נופלות על הבדידות העזה אפילו כשאני בחדר מלא אנשים. הן נופלות על הכניסה לבית ריק. הן נופלות על התוכניות שהיו לנו ושלא יתממשו. דמעות ועוד דמעות, והעצב העז ביותר. בכל הבדיחות שעשינו על משהו שיקרה לאחד מאיתנו, אני לא חושבת שאי פעם עצרנו לחשוב מה באמת יקרה לזה שנשאר. אתה יודע שהפחד הגרוע ביותר שלי היה לחלות שוב בסרטן ולא להצליח לנצח אותו בפעם השלישית. תמיד התלוצצת עליי כי הייתי אובססיבית לפחד הזה. עכשיו אני יודעת שמוות אינו הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות… להיות זה שנשאר מאחור הוא הרבה יותר גרוע.
כשאני יושבת כאן שנה אחר כך, אני מתגעגעת אליך כמו משוגעת. אני מתגעגעת לעתיד שלנו. אני מתגעגעת לאדם שהייתי איתך. מה לא הייתי נותנת בשביל עוד חיוך אחד, עוד נשיקה רכה אחת, עוד משהו אחד איתך. אמנם אני אסירת תודה על הזמן שהיה לנו, אבל הוא לא הספיק כלל.»
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
