כשהתאהבתי בגבר שפניו היו שייכות לעבר של סבתי, חשבתי שהדמיון לחבר שלי הוא רק צירוף מקרים מצמרר. ואז פניו השתנו, השתיקה שלו נעשתה כבדה יותר, והבנתי שהאהבה שלנו קשורה לסוד שנקבר הרבה לפני שנולדתי.
תמיד גדלתי עם האמונה שיש אנשים שמתאהבים רק פעם אחת.
האמונה הזו באה מסבתא שלי, לידיה. עד שהייתי גדולה מספיק להבין מהו שברון לב, היא כבר סיפרה לי את אותו סיפור כל כך הרבה פעמים, שיכולתי לדמיין אותו טוב יותר מחלק מהזיכרונות שלי עצמי.
“זו לא הייתה רק תחושה,” הייתה אומרת, וקולה היה מתרכך בדרך המיוחדת ששמורה רק לעבר. “זו הייתה אהבה מהסוג הזה.”
כשהייתי בת עשר, לא באמת הבנתי למה התכוונה.
בגיל שש עשרה חשבתי שכן. בגיל עשרים ושש הבנתי שאין לי מושג.
שמו היה דניאל.
לדבריה, הם נפגשו כשהיו צעירים מאוד, ומהרגע הראשון הכול סביבם קיבל צבע אחר. כך היא תיארה זאת פעם, מחייכת אל נקודה בלתי נראית מעבר לכתפי.
היא אמרה שהוא היה מצחיק בלי להתאמץ, עקשן בצורה מקסימה, ובטוח בה כל כך עד שזה הפחיד אותה בהתחלה. אהבה מהסוג שקורה רק פעם אחת בחיים.
האושר שלהם לא נמשך זמן רב.
הוא נהרג בתאונת דרכים זמן קצר אחרי שהתאהבו.
לא משנה כמה פעמים סיפרה לי את החלק הזה, הוא תמיד נחת באותה דרך. כמו כוס שנשמטת מידו של מישהו ומתנפצת עוד לפני שנגעה ברצפה.
היא מעולם לא עשתה מזה דרמה. היא מעולם לא בכתה. אבל בכל פעם שדיברה עליו, קולה היה מתרכך. ותמיד היה בעיניה עצב שקט, כאילו חלק ממנה נשאר בעבר.
אפילו כילדה, ראיתי זאת.
הייתי יושבת ברגליים שלובות על השטיח הקלוע ליד הכורסה שלה, מקשיבה בזמן שאור אחר הצהריים נשפך דרך הווילונות בבית הקטן שלה. החדר תמיד הדיף ריח קל של סבון ורדים וספרים ישנים. היא הייתה מחזיקה את כוס התה בשתי ידיים ואומרת את שמו של דניאל כאילו הוא עדיין שייך להווה.
לפעמים תהיתי אם לאהוב מישהו כך זו מתנה או פצע.
לפני שלושה חודשים סבתא שלי נפטרה.
האובדן רוקן אותי בדרך שלא ציפיתי לה. זה לא היה אבל רועש.
זה היה שקט.
הוא חי בדברים קטנים: הדממה במקום שבו היו פעם הסיפורים שלה, הדחף להתקשר אליה בכל פעם שקרה משהו טוב או נורא, הזיכרון הפתאומי של הצחוק שלה בזמן שעמדתי בסופר מול האגסים שהייתה קונה תמיד.
במשך זמן רב לא הצלחתי להביא את עצמי לעבור על החפצים שלה. הבית שלה נשאר ללא שינוי, כאילו עוד רגע תחזור ותשאל למה הזזתי את סל הסריגה שלה או פתחתי חלון שהיא העדיפה סגור.
רק שנים אחר כך, כשכבר התבגרתי, חזרתי סוף סוף לבית שלה.
עד אז, כבר היה מישהו בחיי.
שמו היה טראוויס, והוא היה בן שלושים ושתיים. נפגשנו במקרה, אם בכלל יש דבר כזה מקרה.
זה קרה בחנות ספרים במרכז העיר, כשניסיתי לקחת רומן מהמדף העליון וכמעט הפלתי חצי מהתצוגה. הוא תפס את הערימה הנופלת וצחק.
“זה היה קצת יותר דרמטי מהנדרש.”
צחקתי גם אני.
“אני אוהבת לעשות כניסה מרשימה.”
איתו הכול הרגיש קל. כאילו הכרתי אותו מאז ומתמיד. הוא היה טוב לב, רגוע, והיה בו משהו שהרגיש מוכר. מוכר מדי.
בהתחלה שמתי לב לזה בדברים קטנים.
החיוך שלו היה גורם לי לעצור לרגע, ובעיניו תמיד היה משהו שעורר בי זיכרון רחוק, כמו זיכרון שמרחף ממש מחוץ להישג יד.
שכנעתי את עצמי שזה כלום, רק הנוחות הפשוטה שנוצרת כשמישהו מתחיל להרגיש בטוח. אחד מהטריקים השקטים של הלב כשהוא רוצה להאמין.
אחר צהריים גשום אחד, טראוויס בא איתי לבית של סבתא שלי. בזמן שהוא תיקן את הדלת האחורית שנתקעה, ישבתי על רצפת הסלון מוקפת בקופסאות ישנות, מצעים מקופלים, כרטיסי מתכונים ומכתבים מצהיבים קשורים בסרט.
ואז מצאתי אלבום תמונות ישן, מוחבא בתחתית קופסה.
האצבעות שלי התקררו עוד לפני שפתחתי אותו, כאילו משהו בתוכי כבר ידע.
ברגע שראיתי את התמונה, קפאתי.
בתמונה הייתה סבתא שלי — צעירה, מאושרת, זוהרת בשמחה מהסוג ששמעתי רק בקולה. ולצידה עמד גבר.
זה היה הוא.
אותן עיניים. אותו שיער. אותו חיוך. אותו פנים.
נשמתי נעתקה בעוצמה שכאבה. הרמתי לאט את הראש וראיתי אותו בפתח הדלת. טראוויס חייך באותו חיוך מוכר.
ידי רעדה כשהרמתי את התמונה.
“טראוויס,” אמרתי בשקט, כמעט בלי לשמוע את עצמי. “אתה מכיר אותו?”
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
