כשאמא חלתה, אחותי הפכה לפתע לבת המושלמת. היא עברה לגור איתה והרחיקה אותי, בטענה שהיא דואגת לכל דבר. אבל אני הכרתי את אחותי טוב מדי. המניעים שלה מעולם לא היו טהורים. לא יכולתי לעצור אותה, אבל הכל השתנה כשהרופא מסר לי את הפתק האחרון של אמא.
לא הבנתי איך ילדים כל כך שונים יכלו לגדול באותה משפחה. רק כשהפכנו למבוגרות. אמא גידלה אותנו לבד, וככל שהתבגרתי, כך הבנתי כמה קשה זה היה לה.
זכרתי את הדירה הקטנה שבה גרנו כשהייתי קטנה. תמיד היה קר בחורף, ושמעתי את הרוח שורקת דרך הסדקים בחלונות. אמא עבדה בשתי עבודות רק כדי שיהיה לנו גג מעל הראש, אבל זה אף פעם לא הספיק.
לפעמים לא היה הרבה אוכל בבית. אני עדיין זוכרת את הלילות שבהם השכנה, גברת ג’נקינס, הביאה לנו ארוחת ערב. היא חייכה בעדינות כשהגישה סיר מרק מהביל או צלחת פסטה.
לא הבנתי אז כמה זה היה משמעותי. ידעתי רק שלא הייתי רעבה יותר.
אבל שמתי לב שאמא אף פעם לא אכלה איתנו. היא ישבה בשקט, העמידה פנים שהיא לא רעבה, אבל ידעתי את האמת. היא נתנה לנו את כל מה שהיה לה.
עם הזמן המצב השתפר. אמא מצאה עבודה טובה יותר, ולאט לאט יצאנו מהעוני. היא חסכה מספיק כדי לעבור לבית נחמד יותר, ולבסוף סמירה ואני הלכנו לקולג’.
אבל סמירה לא זכרה את הזמנים הקשים כמו אני. היא הייתה צעירה מדי כדי להבין את הקשיים שאמא עברה. אולי בגלל זה היא הפכה למה שהפכה – קצת אנוכית וחסרת דאגות.
גם אחרי שסיימה את הקולג’, היא לא רצתה לעבוד. היא המשיכה לבקש כסף מאמא והוציאה אותו כאילו הוא לא ייגמר לעולם.
ואז הדברים החמירו. יום אחד אמא התקשרה וביקשה שאבוא.
“הכל בסדר?” שאלתי.
“כן, כן, אני רק צריכה לדבר איתך,” ענתה אמא.
המילים שלה הדהדו בראשי בזמן שנסעתי לביתה אחרי העבודה. הרגשתי אי-שקט. אמא מעולם לא התקשרה ככה. כשהגעתי, דלת הכניסה הייתה פתוחה, אז נכנסתי.
“אמא?” קראתי.
“אני במטבח, יקירה,” היא ענתה.
נכנסתי וראיתי אותה יושבת ליד השולחן עם כוס תה. הידיים שלה היו על השולחן, אבל הן נראו עייפות. העיניים שלה, שבדרך כלל היו בהירות, נראו עמומות.
“מה קרה? על מה רצית לדבר?” שאלתי כשהתיישבתי.
אמא נשמה עמוק. “הלכתי לרופא היום. לצערי, יש לי חדשות רעות,” אמרה בשקט.
הלב שלי הלם. “למה? מה קרה?”
“הלב שלי,” אמרה אמא בשקט. “נתנו לי שנה, לכל היותר.”
המילים הכו בי כמו לבנה. “אין שום דבר שאפשר לעשות? אני אשלם כמה שצריך, רק תגידי לי,” אמרתי, קולי רועד.
“שנה זה המקסימום עם טיפול. בלי זה, אני אולי לא אחזיק מעמד אפילו חודשיים,” אמרה אמא.
“לא, לא, זה לא יכול להיות נכון,” לחשתי. דמעות מילאו את עיניי.
“אבל זה נכון,” אמרה אמא. “נראה שכל הלחץ והעבודה הקשה לא עשו לי טוב.”
לא הצלחתי להתאפק, התקרבתי וחיבקתי אותה. “נעבור את זה, אמא. אני אהיה כאן איתך.”
“אני יודעת,” אמרה אמא בעדינות, מלטפת את שיערי כמו שהייתה עושה כשהייתי קטנה. “רק אל תספרי לסמירה כרגע.”
“למה לא? היא תמשיך לבקש ממך כסף כשאת צריכה אותו לטיפול,” אמרתי.
“היא חיה על חשבון החבר החדש שלה כרגע, אז אנחנו יכולות להיות רגועות קצת,” ענתה אמא.
הנדתי בראשי. “זה לא בסדר.”
“אני אספר לה בעצמי כשיגיע הזמן,” אמרה אמא.
אמא סיפרה לסמירה הכל חודש אחרי השיחה שלנו. סמירה באה לבקש כסף שוב אחרי שנפרדה מהחבר.
אחרי השיחה עם אמא, סמירה באה ישר אליי. היא אפילו לא דפקה. נכנסה כאילו הבית שלה והתיישבה על הספה.
“אני לא רוצה שתבקרי את אמא,” אמרה סמירה.
“יצאת מדעתך? אמא חולה. אני אבקר אותה. מישהו צריך לעזור לה,” אמרתי. לא האמנתי שהיא אומרת את זה.
“אני יודעת למה את כל כך מודאגת – כדי לקבל את כל הירושה לעצמך. אבל זה לא יקרה,” אמרה סמירה.
“את רצינית? לא אכפת לי מהכסף. אני רוצה לעזור לאמא,” אמרתי. “או שאת שופטת את כולם לפי עצמך?”
סמירה גלגלה עיניים. “אני יודעת שזה לא נכון. אמא תמיד אהבה אותי יותר כי היא נתנה לי יותר כסף. אז עכשיו את רוצה לקבל משהו אחרי שהיא תלך,” אמרה.
“זה כל כך טיפשי אם זה מה שאת חושבת. אני אמשיך לבקר את אמא. מישהו צריך לעזור לה,” אמרתי בתקיפות.
“אל תדאגי לזה. כבר תכננתי הכל. אני עוברת לגור עם אמא ואדאג לה,” אמרה סמירה.
“את? מאיפה פתאום את כל כך דואגת? מעולם לא דאגת לאף אחד חוץ מעצמך,” אמרתי.
“זה לא נכון. תמיד דאגתי לאמא, ועכשיו היא צריכה אותי. אז אפילו אל תנסי לבוא. לא אכניס אותך,” אמרה סמירה.
היא קמה, לקחה את התיק ועזבה בלי מילה נוספת. נשארתי לבהות בדלת אחרי שהלכה.
לא האמנתי כמה אנוכית סמירה הייתה. ידעתי שהיא עושה את זה רק בשביל עצמה.
אבל היא לא התלוצצה. סמירה לא נתנה לי לראות את אמא, תמיד עם תירוצים כמו “אמא ישנה”, “אמא לא מרגישה טוב” או “אמא הלכה לרופא”.
אז שלחתי לאמא הודעה וביקשתי שתודיע לי מתי סמירה לא תהיה בבית כדי שאוכל לבוא.
אחר צהריים אחד אמא שלחה לי הודעה שסמירה הלכה לקניון ואני יכולה לבוא. עצרתי בסופר, קניתי מצרכים והלכתי ישר אליה.
כשהגעתי, אמא שכבה על הספה וצפתה בטלוויזיה. היא נראתה עייפה, אבל העיניים שלה נדלקו כשהיא ראתה אותי.
“איך את מרגישה?” שאלתי כשהתקרבתי.
“לא רע. אני מסתדרת,” אמרה אמא עם חיוך חלש.
“הבאתי לך מצרכים,” אמרתי, מניחה את השקית. “קניתי את התה האהוב עלייך ופירות טריים.”
“תודה, יקירה,” אמרה אמא, אבל פניה נעשו רציניות. “למה לא באת לבקר אותי? סמירה אמרה שלא רצית כי אני הפכתי לנטל.”
הלב שלי עצר. לא האמנתי למה שאני שומעת. “מה היא אמרה?!” התעצבנתי. “לא באתי כי סמירה לא נתנה לי. תמיד היה לה תירוץ. ברגע שהייתה לי הזדמנות, באתי,” אמרתי.
“אני מבינה,” ענתה אמא.
“איך זה עם סמירה? היא עוזרת?” שאלתי.
“כן, כן. היא לצדי כמעט כל הזמן. היא מבשלת, מנקה ומביאה לי תרופות,” אמרה אמא. “נראה שהמחלה שלי שינתה אותה לטובה,” הוסיפה.
“בטח,” מלמלתי לעצמי. “ויש לך מספיק כסף?” שאלתי, מנסה לשנות נושא.
“לעת עתה כן, למרות שסמירה מוציאה הרבה. אני חוששת שלא יהיה לנו מספיק לתרופות בקרוב,” אמרה אמא בדאגה.
“אל תדאגי לזה. אני אדבר עם הרופא ואדאג לכל דבר,” אמרתי בתקיפות.
“בסדר, תודה,” אמרה אמא עם חיוך עייף.
נשארתי איתה עוד קצת. דיברנו על דברים קטנים. לא רציתי לעזוב, אבל אמא אמרה שהיא עייפה ורוצה ללכת לישון. עזרתי לה לחדר, מלווה אותה בעדינות.
“ניקול,” אמרה אמא בשקט כשהיא שכבה. “חייתי חיים ארוכים, ואני מבינה הכל.”
רק הנהנתי. המילים שלה לא היו הגיוניות לי, אבל חשבתי שהיא סתם עייפה.
סידרתי את המצרכים ועזבתי בשקט. אבל לא הלכתי הביתה. לא יכולתי. נסעתי ישר לבית החולים.
נקשתי על דלתו של ד”ר מילר, ואחרי “יבוא!” נכנסתי.
“שלום, אני הבת של אחת החולות שלך, מרתה…”
“אה, את בטח ניקול,” אמר ד”ר מילר, לא נותן לי לסיים את שמה המלא של אמא. “שבי. מרתה דיברה הרבה עלייך.”
התיישבתי מולו. “אני רוצה לדבר על הטיפול של אמא. מכאן ואילך שלח את כל החשבונות אליי, לכל דבר,” אמרתי.
“חשבתי שסמירה משלמת על הכל,” אמר ד”ר מילר, גבותיו מורמות.
“כן, עם הכסף של אמא, אבל היא גם מוציאה הרבה. אני לא רוצה שאמא תדאג לכספים,” אמרתי.
“בסדר, נוכל לסדר את זה,” אמר ד”ר מילר.
הרגשתי הקלה בידיעה שאני סוף סוף יכולה לעזור לאמא בלי הפרעות. אבל ידעתי שזה רק ההתחלה.
כשהתחלתי לקבל את חשבונות בית החולים, הופתעתי מהסכומים. כל חשבון היה גבוה יותר ממה שציפיתי.
לא האמנתי שלאמא היה מספיק כסף לכל זה, בהתחשב בכמה סמירה הוציאה.
עם כל חודש שהלך, מצבה של אמא החמיר. הכוחות שלה דעכו, והיא בילתה יותר זמן במיטה.
היא אושפזה, ואני סוף סוף יכלתי לבקר אותה מתי שרציתי. סמירה לא יכלה לעצור אותי בבית החולים.
ביליתי כל ערב לצד אמא. קראתי לה, החזקתי את ידה והבטחתי שהיא נוחה.
סמירה הסתכלה עליי בעוינות. בניסיון לזכות בתשומת ליבה של אמא, היא כמעט עברה לגור בבית החולים ולא עזבה את מיטתה. אבל ידעתי שהסיבות שלה לא טהורות.
ערב אחד סמירה ניגשה אליי כשישבתי עם אמא. הבעת פניה הייתה רצינית.
“אפשר לדבר?” שאלה.
הלכתי אחריה למסדרון. חציתי את הידיים וחיכיתי.
“תראי, הכסף של אמא נגמר. אני לא יודעת כמה זמן הוא יחזיק,” אמרה סמירה, נמנעת מלהסתכל לי בעיניים.
“אני משלמת את כל חשבונות הרפואה. איך הכסף יכול להיגמר?” שאלתי.
“טוב, יש גם הוצאות אחרות. מצרכים, חשבונות… גם אני צריכה כסף כדי לחיות,” אמרה סמירה. קולה היה רך יותר עכשיו, כאילו היא מנסה לגרום לי להרגיש אשמה.
“זו הבעיה,” אמרתי בתקיפות. “את מוציאה הכל על עצמך. אני לא הולכת לפרנס אותך.” הסתובבתי וחזרתי לחדר של אמא.
כמה ימים אחרי השיחה הזו, קיבלתי טלפון מבית החולים. הלב שלי שקע כשעניתי. אמא הלכה.
הייתי הרוסה. מיהרתי לבית החולים, הידיים שלי רועדות. כשהגעתי, סמירה ועורך הדין שלה כבר היו שם.
“מכיוון שאני דאגתי לאמא, כל הירושה מגיעה אליי,” אמרה סמירה במקום לברך אותי. אחר כך עורך הדין שלה הושיט לי צוואה.
דחפתי את הצוואה בחזרה לידיו. “אמא רק מתה, ואת חושבת על כסף?!” צעקתי על סמירה.
“אני לא רוצה סכסוכים אחר כך,” אמרה, בקול שטוח.
“את בלתי נתפסת,” אמרתי והלכתי משם.
הלכתי ישר למשרד של ד”ר מילר. ברגע שהוא ראה אותי, הבעת הפנים הרצינית שלו התרככה.
“אני כל כך מצטער. אמא שלך אהבה אותך יותר מכולם,” אמר בעדינות.
“תודה,” עניתי, בקושי מחזיקה את הדמעות.
“לפני שהיא נפטרה, אמא שלך נתנה לי משהו לתת לך,” אמר ד”ר מילר. הוא הוציא מעטפה מהמגירה ומסר לי אותה. על המעטפה היה כתוב בכתב ידה של אמא: “לבתי האמיתית”.
“אפשר שאצא החוצה לקרוא את זה?” שאלתי.
יצאתי למסדרון והתיישבתי על כיסא. הידיים שלי רעדו כשהחזקתי את המעטפה.
נשמתי עמוק ופתחתי אותה. בפנים הייתה צוואה. קראתי אותה בעיון, והלב שלי הלם.
היא הייתה חדשה יותר מזו של סמירה, והייתה תקפה. אמא השאירה הכל לי.
היה גם חשבון שלא ידעתי עליו. היתרה הייתה גדולה יותר ממה שדמיינתי אי פעם. היא חשבה על הכל.
פתק קטן היה מצורף לצוואה. זיהיתי מיד את כתב היד של אמא.
אמרתי לך שאני מבינה הכל. אני יכולה לראות דאגה אמיתית ולהבדיל בינה לבין מניעים אנוכיים. לכן אני משאירה הכל לך, ניקול.
אני מקווה שתשמרי את החסד והאנושיות בלבך. אני אוהבת אותך, אמא.
דמעות מילאו את עיניי כשקראתי את המילים שלה. כיסיתי את הפנים שלי ובכיתי. אפילו אחרי מותה, אמא הגנה עליי.
הרגשתי גל של הכרת תודה. לא ידעתי מה מחכה לי, אבל הייתי בטוחה שאכבד את זכרה של אמא. אחיה כמו שהיא חיה – באהבה, בחסד ובכוח.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
