הכרתי את בעלי, אהבת חיי, שלושה חודשים בלבד לאחר שסיימתי תיכון. החברה הכי טובה שלי, סנדי, עבדה איתه והיא שידכה בינינו. אני עדיין יכולה לדמיין אותו עומד על מרפסת הכניסה שלה (היא הזמינה אותו ל”קיק-בק”, סלנג של פעם למפגש קטן של חברים), ידיו דחופות בכיסי ג’ינס רחבים, לובש חולצת ספיטפיר ושיערו השחור כפחם מזדקר כלפי מעלה. הוא היה חתיך – ואני מתכוונת לממש חתיך – עיניים בהירות, שיער כהה, כתפיים רחבות וחיוך ממזרי שגרם לך לתהות על מה בדיוק הוא מחייך. העברנו את הערב בשיחות על הכול, החל מהמשפחות שלנו ועד למה שאנחנו רוצים לעשות בחיים. בסביבות השעה 4 לפנות בוקר אכלנו את הארוחה המשותפת הראשונה שלנו, בדרייב-אין של ג’ק אין דה בוקס, ואכלנו אותה במושב הקדמי של מכונית הקופה הישנה סאטורן שלו.
במבט לאחור על הלילה ההוא, אני יודעת ששם התאהבתי, אבל אמרתי לו שאני לא מעוניינת בשום דבר רציני כי המשפחה שלי תכננה לעבור מקליפורניה לטקסס בשנה הבאה. כמובן שזה התנדף די מהר! בתוך שבועות ספורים בילינו יחד את כל הזמן שלנו, הלכנו לסרטים (דייט הלילה האהוב עלינו), יצאנו לארוחות ערב ובילויים עם חברים. עשינו את כל הדברים שצעירים מאוהבים עושים.
באדיבות ג’ן הנריקסsen
קצת יותר משנה לאחר מכן, ביום השِניון הרשמי הראשון שלנו, וכחודש בערך לפני שעברתי דירה, הוא תכנן הפתעה ליום השِניון שלנו. הוא עדיין למד בקולנוע אז והיה לו שיעור מאוחר יותר באותו יום, אז נסענו מוקדם במעלה כביש 4 של קליפורניה. זה אזור יפהפה של קליפורניה עם גבעות מתגלגלות ונקודות תצפית עם נופים עוצרי נשימה. עצרנו באחת מנקודות התצפית כדי לצפות בזריחה; זה היה בוקר ספטמבר מרהיב שחרוט לנצח במוחי.
בעודנו עומדים על נקודת התצפית ההיא, הוא נתן לי את מתנת יום השِניון שלי, שהייתה טבעת זהב משוּלה של בלאק הילס שראיתי לאחרונה בחנות. כל כך הופתעתי! אהבתי אותה! חזרנו ליהנות מהנוף. הזרועות שלו היו עטופות סביבי מאחור כשפתאום הוא סיבב אותה אל מולו! הוא היה על ברך אחת והחזיק את טבעת האירוסין הסוליטייר המדהימה ביותר בחיתוך מרקיזה. עד היום אני לא יכולה לומר לך את המילים שאמר חוץ מהקטע שבו אמר, “התנשאי לי?”. ללא שום היסוס, ועם דמעות בעיניים, צעקתי, “כן!”.
השנה הבאה עברה בתכנון החופה שלנו והתרגלות למגורים משותפים. המשפחה שלי עברה לטקסס ואני עברתי לבית ההורים של קייל יחד איתו בזמן שחסכנו לדירה הראשונה שלנו. החודשים הספורים האלה שבהם חלקנו את חדרי הילדות שלו היו מהקשים ביותר במערכת היחסים שלנו עם וויכוחים רבים ורבים, אבל איכשהו הצלחנו לשרוד וב-20 באוגוסט 2004 התחתנו.
באדיבות ג’ן הנריקסן
שנת הנישואים הראשונה חלפה כהרף עין. שנינו עבדנו במשרה מלאה, אני בנדל”ן והוא במחסן מקומי. הוא עדיין היה סטודנט במשרה מלאה במטרה להפוך למורה להיסטוריה. מצחיק לחשוב על הימים ההם שבהם האחריות היחידה שלנו הייתה שכר דירה וציפור המחמד שלנו, נפוליאון, שקייל קנה לי בחג המולד הראשון שלנו (גרנו בדירה ולא יכולנו להחזיק חיות מחמד אחרות).
זמן קצר לפני יום הנישואים השני שלנו, קייל הפיל עליי פצצה ענקית. הוא סיפר לי שהוא החליט לנשור מהלימודים ולפתח קריירה באכיפת החוק! הוא מעולם לא הביע עניין באכיפת חוק קודם לכן, כך שלומר שהופתעתי יהיה בלשון המעטה, אבל לא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי לשנות את דעתו. קייל לא היה מהטיפוסים שעושים משהו מבלי לשקול היטב את כל האפשרויות והתוצאות האפשריות. וברגע שהוא החליט לעשות משהו, הוא ביצע זאת עד הסוף! לאחר ששרד (בקושי) את האקדמיה המשטרתית בת 6 החודשים וסיים את התואר שלו, בגיל 22 בלבד הוא הושבע לתפקיד במשרד השריף של מחוז אלאמידה ב-28 בדצמבר 2005. עכשיו הייתי אשת סגן גאה מאוד.
באדיבות ג’ן הנריקסן
בימים המוקדמים ההם היה לנו כל מה שהיינו צריכים. התחלנו לתפוס אחיזה בכל עניין החיים הצעירים והנשואים, התחלנו את הקריירות שלנו ואיזנו בין העבודה, החברים וזה את זו. עולמנו נעצר בחריקת בלמים כשבוע לאחר שהוא סיים את הלימודים, כאשר קיבלתי את הבשורות המזעזעות שאמי הלכה לעולמה. קפצנו מיד על מטוס לטקסס – זו הייתה הפעם הראשונה שקייל טס אי פעם – והגענו לבית משפחתי לפנות בוקר. כששכבנו לישון, התהפכתי והסתכלתי על קייל ואמרתי לו שאני חייבת לקחת את אחותי הקטנה הריאלית הביתה איתי.
אתם מבינים, אני הבכורה מבין שישה ילדים, חמישה מהם אומצו על ידי הוריי; אני הילדה הביולוגית היחידה. אבא שלי נפטר בפתאומיות כשהייתי בת 9 כך שאימא גידלה אותנו לבד. כשאמי נפטרה, כל האחים שלי היו מספיק בוגרים כדי להיות עצמאיים למעט דסטאני (דסט), שהייתה בת 5 בלבד באותו זמן.
אמרתי לקייל שאף אחד לא יאשים אותו אם יברח כי הוא לא חתם על אימוץ אחותי הקטנה והפיכת חיינו על פיהם, אבל הוא הסתכל עלי ואמר, “לא, אני לא הולך לשום מקום”. וכך היינו שם, בני 21 ו-22, וכעת הורים (גאים מאוד) של ילדה בת 5 עיקשת ושובבה להפליא, וגרים בדירת חדר אחד!
בשנת 2006 התבגרנו מהר. קנינו את הבית הראשון שלנו זמן קצר לאחר שהחלטנו שהגיע הזמן להרחיב את המשפחה. בדצמבר של אותה שנה קיבלנו את פני בתנו היפה והמבריקה, זואי, וכשנתיים לאחר מכן את הגברבר המתוק שלנו, כהן. השנים הבאות חלפו כהרף עין. כמו כל זוגות ומשפחות, היו לנו עליות ומורדות אבל בנינו חיים ששנינו אהבנו. עם כל הטירוף של הילדים, העבודה והאחריות, מעולם לא שכחנו אחד את השנייה. תמיד פינינו זמן ל”אנחנו”, בין אם זה היה להתגנב לראות סרט או טיול פשוט למרכול, פשוט אהבנו מכל הלב לבלות זמן ביחד.
באדיבות ג’ן הנריקסן
בשנת 2015 היינו משפחה עמוסה בטירוף בת חמישת נפשות עם תלמיד שנה ב’ בתיכון ושתי טרום-מתבגרות; ספורט ועבודה היה בערך כל מה שהיה לנו זמן אלין. ואז, בספטמבר, קיבלנו טלפון שאחיו הגדול של קייל חווה חירום רפואי ונפטר פתאום. הוא היה אב חד-הורי לבת 14. אליסה הייתה תלמידת שנה א’ בתיכון ולא רק בני דודים, אלא גם חברות טובות ביותר עם דסט, הגדולה שלנו. הלילה שבו אב המשפחה שלה נפטר, אליסה הגיעה הביתה איתנו כדי להירגע ולמצוא מרחב בטוח להתאבל. בזמן שקייל ואני הלכנו לישון, הבטתי בו ואמרתי, “אתה יודע”, והוא אמר, “אני יודע”. הפכנו את זה לרשמי והפכנו לאפוטרופוסים שלה. אליסה השלימה את המשפחה שלנו בצורה שאני לא יכולה לתאר, זה כמו כשמשהו חסר אבל אתה לא יודע עד שאתה מוצא אותו. זאת האליסה שלנו.
באדיבות ג’ן הנריקסן
לומר שהחיים היו משוגעים עבורנו יהיה לשון המעטה, אבל דבר אחד נותר בעינו, והוא שקייל ואני היינו איתנים. עברנו את החיים ביחד. התבגרנו ביחד, גידלנו את הגרמלינים המשוגעים שלנו ביחד, ואהבנו את המשפחה והחברים שלנו. אהבנו את החיים שלנו! מעולם לא פספסנו הזדמנות להרפתקה. יצאנו לטיולים, עשינו תוכניות, ומעולם לא נכשלנו בלומר אחד לשנייה כמה אנחנו חשובים זה לזו.
ואז ב-10 באוקטובר 2018 חטפנו את המכה שאני עדיין מתאוששת ממנה. היום ההוא שינה הכול. לנצח.
אחרי שהתלונן על כאבי בטן במשך כ-8 חודשים, קייל הלכו לחדר מיון בחשבה שמשהו לא בסדר עם כיס המרה שלו. לא מעט בדיקות ו-CT לאחר מכן, נאמר לנו שיש מסה בלבלב שלו ונוזל בבטן. ללא ביופסיה רשמית הרופאה לא יכלה לתת אבחנה אבל הייתה בטוחה למדי שיש לו סרטן הלבלב. הדרך שבה היא סיפרה לנו את החדשות תיצרב במוחי לנצח. היא הזכירה את הנוזל קודם וקייל, בדרכו הצינית הרגילה, אמר “נוזל!! ובכן לפחות זה אומר שזה לא סרטן!”. ואז היא הזכירה את הגידול. עולמי נעצר. לא יכולתי לשמוע כלום. לא יכולתי לנשום. לא יכולתי לעצור את הדמעות מלפרוץ באמצע המסדרון בחדר מיון עמוס.
באדיבות ג’ן הנריקסן
עמדתי שם, משותקת, במה שנראה כמו הרגע הגרוע בחיי. הבטתי בו ופשוט בהיתי. עברו עוד כמה שבועות לפני שקיבלנו את האבחנה הרשמית של סרטן לבלב גרורתי שלב 4. סרטן “האיש הזקן”. הסרטן עם דמוגרפיה ממוצעת של חולים בני 72 וזכרים. קייל היה בן 36. בריא, תוסס, מקסים, שנון, ציני, יפה – ובן 36 בלבד.
בזמן שהימתנו לאבחנה הרשמית, החלטנו לקחת סופשבוע מחוץ לבית עם חברים כדי ליהנות מקצת זמן “אנחנו” ולחפש הסחת דעת מהחדשות שחששנו מפניהן. ואז זה קרה. הרופאה שלו התקשרה אלינו עם תוצאות הבייופסיה ואישרה את הסיוט הגרוע ביותר שלנו. התכרבלתי בחיקו במלון באותו לילה ובכינו יחד. עד אז, סיפרנו רק למשפחה הקרובה ולכמה חברים קרובים, שחלקם היו איתנו בטיול. הדברים השתנו עכשיו. היינו צריכים להתחיל לספר לאנשים. היינו צריכים להתחיל לספר לכולם.
עד היום, ישנם כמה ימים שבולטים בראשי כימים הגרועים ביותר בחיי. אחד מהם היה הלילה שבו הושבנו את ארבעת הילדים היפים שלנו ואמרנו להם שלאַבא יש סרטן, סרטן שיש לו סיכוי הישרדות של פחות מ-9% ל-5 שנים. הרופא של קייל נתן לו 6 חודשים ללא טיפול ו-12 חודשים עם טיפול.
באדיבות ג’ן הנריקסן
בשבועות שלאחר האבחנה הראשונית, התקשרתי לכל מרכז סרטן מרכזי בארצות הברית – ואני מתכוונת לכל מרכז סרטן. הייתי נחושה לגרום לו לראות את הרופאים הטובים ביותר. מעולם לא דמייני שאאבד אותו – סירבתי לאבד אותו. היית עומדים לנצח את זה לא משנה מה הסיכויים או הסטטיסטיקות אמרו; המספרים לא אומרים לי כלום. באמצעות נחישות, מזל עיוור וכמה חברים במקומות הנכונים, הצלחתי להשיג לו פגישה עם האונקולוג הגסטרו-אינטסטינלי הבכיר ביותר במרכז הרפואי של אוניברסיטת סטנפורד. שם החל קייל טיפול ניסיוני בתרופת אימונותרפיה וכימותרפיה במינון גבוה.
סבב האימונותרפיה/כימותרפיה הראשון הפיל אותו – קשה. אני זוכרת שישבתי איתו על רצפת חדר הרחצה שלנו. הוא היה כל כך חולה עד שבקושי הצליח לקום. זה היה הלילה שבו אמר לי שהוא מבועת מכך שילדיו לא יזכרו אותו. לא ידעתי מה להגיד, מה אפשר להגיד? החודשים הבאים היו מלאים בתורים לרופאים, טיפולים, סריקות ובדיקות. החיים שלנו סבבו סביב לוח הזמנים של הטיפול שלו והתוצאות. הטיפול עבד למרות זאת, הגידול התכווץ וסמני הסרטן שלו ירדו.
באדיבות ג’ן הנריקסן
במהלך אותם שבועות וחודשים של טיפול, בילינו יחד כמה זמן שיכולנו. ניסينا לשמור על כמה שיותר נורמליות עבור הילדים ותודות לתמיכה מהכפר המדהים שלנו, #KylesVillage, החיים המשיכו כסדרם למחצה. הילדים המשיכו לשחק בספורט שלהם, עדיין יצאנו לקמפינג, ואפילו יצאנו לחופשה משפחתית בהוואי.
באדיבות ג’ן הנריקסן
ביוני 2019 קייל היה בהפסקה מכימותרפיה עקב בעיות בכליות אבל הרגיש מצוין! השיער שלו התחיל לצמוח בחזרה, הוא יכל לאכול, לצאת לדוג עם כהן, ואפילו חזר לעבודה במשך כחודש. הכל נראה מבטיח והיינו כל כך בטוחים שהוא עומד לנצח את הסרטן.
באדיבות ג’ן הנריקסן
אבל הסרטן לא לוקח הפסקה. והסרטן לא אכפת לו שאתה עסוק בתכנון החיים שלך.
במהלך ההפסקה הכימותרפית של קייל, הסרטן התחיל לצמוח שוב. מה שרבים לא מבינים הוא שיש כללים סביב השתתפות בטיפול ניסיוני, ובמקרה של קייל, זה כלל את הוצאתו מהניסוי אם הסרטן יחזור בו ויתחיל לצמוח שוב. עד סוף יולי, קייל היה בחדר מיון עם חסימה אפשרית. לאחר שמונה ימים בבית החולים נודע לנו שמדובר בצמיחת גידול והוא לא יוכל יותר לאכול מזון מוצק. נשלחתי הביתה עם תזונה נוזלית שאנהל כל לילה בתקווה שזה יעזור לשמור על כוחו והוא יוכל לחדש את הטיפול. הצלחנו להכניס סיבוב כימותרפי נוסף לפני שהוא חזר לבית החולים. הגידולים גרמו ליותר ויותר בעיות במעיים שלו, והוא הלך ונחלש.
באדיבות ג’ן הנריקסן
לאחר השחרור השני, נפגשנו עם האונקולוג של קייל שחשב שעלינו להפסיק את הטיפול ולהתחיל לדבר על איך לשמור על קייל נוח ככל האפשר. זה היה הרגע הנוסף היחיד בכל המסע שלנו שבו הופלתי לחלוטין מהרגליים. הייתי בפנים ומוכנה להמשיך להילחם. הייתי מוכנה לנסות הכל. הייתי נואשת לנסות הכל. הוא היה האדם שלי, איך יכולתי פשוט לתת לו ללכת?
בדרך הביתה מהפגישה הזו שאלתי את קייל מה הוא רוצה לעשות. דעה שנייה? רפואה אלטרנטיבית? הוא הסתכל עלי ואמר, “אני עייף”. אז ידעתי שהגיע הזמן לעצור. הגיע הזמן לתת לו לנוח. הוא ידע שהמאבק נגמר והיה מוקל שהרופא סיפר לי כדי שהוא לא יצטרך. אם הייתי דוחפת הוא היה ממשיך, כי זה מי שהוא היה וזה כמה שהוא אהב אותי. אבל עכשיו הגיע הזמן לעצור. הגיע הזמן שאתן לו ללכת בתנאים שלו.
באדיבות ג’ן הנריקסן
היום לפני שקייל נפטר היה יום ממש טוב. זה היה יום שהחזיר לי קצת תקווה. הוא הרגיש טוב יותר. השגנו לו כיסא גלגלים ולקחתי אותו לטיול – פגעתי במדרכה וכמעט הפלתי אותו והוא התבדח על חוסר היכולת שלי לנהוג אפילו בכיסא גלגלים! הוא שלח את דסט לתחנת הדלק שלוש פעמים באותו יום כדי להביא פולר פריז כי הוא השתוקק אליהם כל היום! זה היה יום יפהפייה.
בבוקר למחרת הוא התעורר ולא הרגיש טוב. הנחתי שזה כל ההתרגשות מהיום הקודם, אבל ככל שהיום התקדם מצבו החמר. לקראת סוף הבוקר, קראתי לאחות הטיפול הביתי שלנו. כשהיא הגיעה, היא הודיעה לי שזה כנראה הזמן. ישבתי לצידו על המיטה שלנו אחר הצהריים ולא עזבתי מעולם. קראנו למשפחה ולחברים קרובים. הילדים ואני הקיפנו אותו ונתנו לו לדעת כמה אנחנו אוהבים אותו; המילים האחרונות שאמר אי פעם היו, “גם אני אוהב אתכם”. היו לנו את השירים האהובים עליו מתנגנים ברקע והוקי היה בטלוויזיה. ישבנו סביבו וסיפרנו סיפורים שגרמו לכולנו לצחוק ולבכות. אבל בעיקר היינו פשוט מודים על כל הזמן שהצלחנו לבלות יחד.
באדיבות ג’ן הנריקסן
בעלי המדהים במשך 15 שנה לקח את נשימתו האחרונה סביב השעה 21:00 בערב ההוא, מוקף בילדים שלנו (הגרמלינים), במשפחתנו ובחברים הקרובים ביותר שלנו. אני לא נותנת לעצמי לחשוב על הלילה ההוא לעתים קרובות מדי כי הכאב גדול מדי. כמה ימים לפני שנפטר, קייל החליט שהוא רוצה לקנות לכל אחד מהילדים משהו מיוחד, רק ממנו. הוא לקח את הבנות לחנות תכשיטים מקומית ונתן לכל אחת מהן לבחור משהו, משהו שתמיד תהיה להן. היה לו מחבט בוקסר מוקדש לכוהן שאומר, “על שנתת לי לראות את השמחה בכל פעם ששיחקת, באהבה אבא”. הוא רצה שיהיה להם משהו שיזכיר להם אותו. הפחד הגדול ביותר של קייל היה שהילדים לא יזכרו אותו וכעת זו משימת חיי לוודא שזה לעולם לא יקרה.
באדיבות ג’ן הנריקסן
עברו 10 חודשים מאז שעולמנו השתנה לנצח. המסע שלנו של למידה איך לחיות מחדש היה מלא באהבה ותמיכה מדהימים ביותר מצד משפחתנו, חברים ואפילו זרים. אנחנו עדיין מתרפאים, אבל אני חושבת שתמיד נהיה. אנחנו מדברים על קייל – אבא – כל יום מחדש, בין אם זה מה שאנחנו חושבים שהוא יגיד על מצב מסוים או ספציפי או סתם “היי, זוכרים כשאבא…”.
באדיבות ג’ן הנריקסן
מעולם לא דמייני שאעמוד להיות אלמנה או אם חד-הורית בגיל 36. זו לא הייתה התוכנית שלי; זו לא הייתה התוכנית שלנו. היה לנו סיפור אהבה לדורות, כזה שאני לעולם לא יכולה להכניס למילים כראוי. הוא היה ותמיד יהיה אחד האנשים האהובים עלי ביותר בעולם. הוא ואני בנינו חיים שאהבנו וחיינו כל יום ויום. זמן קצר לאחר האבחנה שלו, הוא אמר לי, “אם אני לא שורד את זה, אני רוצה שתדעי שאין לי שום חרטות. חוויתי ב-36 השנים שלי יותר ממה שרוב האנשים חווים ב-80 שנה”. ולמרות שחייו נקטעו כל כך מוקדם, הוא צדק! עכשיו הגרמלינים שלי ואני מתכננים להמשיך ל-#LiveLikeKyle כל יום. תמיד נגיד “כן” להרפתקה. תמיד נגיד, “אני אוהב/ת אותך”. נמשיך להקיף את עצמנו בכפר האנשים המדהים ביותר. נחיה את החיים שאנחנו אוהבים. אני לא יודעת מה קורה מכאן ואילך, אבל אני יודעת שאני לא לבד ושקייל יהיה גאה בי – בנו.”
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
