בעלי ביקש ממני לישון במוסך בזמן שאמא שלו תבקר בבית שלנו כי היא “לא מרגישה בנוח” איתי — הסכמתי, אבל בתנאי אחד.
תמיד ידעתי שבעלי הוא בן של אמא.
מהסוג שמתיישר מיד כששם שלה מופיע בטלפון שלו, כאילו היא יכולה להגיע דרך המסך ולתקן לו את היציבה.
הסיבה היחידה שהנישואים שלנו שרדו כל כך הרבה זמן היא המרחק הגיאוגרפי.
אנחנו גרים בערים שונות, במרחק שעתיים אחת מהשנייה.
לוריין גרה בעיר שלה, אנחנו בעיר שלנו, והכול עבד — עד שהמרחק הפסיק להיות מחסום.
לוריין כן ביקרה… מדי פעם, ואף פעם לא יותר מכמה שעות, תודה לאל.
היא הייתה נכנסת, והעיניים שלה כבר היו סורקות את הבית לפני שאמרה שלום.
“תמיד מרגיש כאן קצת קריר,” היא הייתה אומרת, מושכת את הסוודר שלה.
“עדיין לא תיקנתם את הארון הזה?” היא הייתה מקישה על הציר הרופף עם ציפורן מטופחת.
היא הייתה מסתכלת עליי ואומרת: “כנראה שאת תומכת בעמותות יד שנייה. איזה נדיבות.”
פעם ראיתי אותה מעבירה אצבע על אדן החלון ומכווצת את המצח. היא הרימה את האבק לאור כאילו זה ראיה במשפט.
“אבק מצטבר כשאישה לא שמה לב.”
ג’ייק, בעלי, היה מחייך במבוכה. “אמא, די.”
לוריין הייתה מחייכת אז, מרוצה.
משימה הושלמה.
ואז היא הייתה הולכת, ואנחנו היינו נושמים לרווחה.
אבל אז הגיעה השיחה ששינתה הכול.
“אני אהיה בעיר שלכם לשבוע שלם,” היא אמרה ברמקול, והקול שלה מילא את המטבח שלנו.
“פגישות עבודה.”
הגבות של ג’ייק קפצו למעלה.
“שבוע שלם?”
“כן. כמובן שאני אשאר אצלכם.”
הבטן שלי צנחה.
“יש מלונות—”
“זה מגוחך,” היא חתכה אותו. “יש לכם בית, בית מאוד יפה אפילו.”
ואז הגיע הדבר האמיתי.
“תצטרכו להגיד לקסידי שתלך למקום אחר בזמן שאני שם. אולי המוסך.”
היא הורידה את הקול.
“אתה יודע שאני לא מרגישה בנוח לידה.”
ג’ייק הביט בי בחוסר נוחות.
“אמא, היא אשתי…”
“ואני אמא שלך! להזכיר לך שאני זו שקניתי לכם את הבית?”
ואז ג’ייק בא אליי.
“את יכולה… אולי להישאר במקום אחר לכמה ימים?” הוא שאל.
צחקתי. חשבתי שהוא צוחק.
אבל הוא לא.
“במוסך. נסדר שם מזרן. זה רק לכמה ימים.”
המוסך.
רצפת בטון. בלי חימום. בלי שירותים.
בהיתי בו.
חיכיתי שירגיש בושה.
אבל היא לא הגיעה.
זה היה הרגע שבו משהו בי נשבר.
נשמתי עמוק ואמרתי:
“בסדר. אני אעשה את זה.”
הוא נרגע.
אבל אז הוספתי:
“אבל יש לי תנאי אחד.”
הוא הסתכל עליי.
“מה?”
“אני לא אשן במוסך. אם אני לא יכולה להיות בבית שלי — אז אני אעבור למקום אחר.”
“מלון?”
“כן,” אמרתי. “כל זמן שהיא כאן.”
חשבתי שניצחתי.
אבל טעיתי.
ביום החמישי חזרתי הביתה.
לוריין עדיין הייתה שם.
ג’ייק עמד לידה, מתוח.
“תיהני לשחק את הקורבן באינטרנט?” הוא אמר.
“אתה בחרת איפה אני אשן,” אמרתי.
הוא לגלג. “את ציפית למלון חמישה כוכבים?”
הוצאתי מעטפה מהתיק.
“מה זה?” הוא שאל.
לוריין חטפה אותה, פתחה, וקפאה.
“גירושים?” היא צעקה.
ג’ייק התיישב בכיסא.
הוא הסתכל עליי.
“את באמת עושה את זה?”
“כן,” אמרתי.
“כי למדתי בדיוק איפה אני עומדת — ברגע שבו היית מוכן לשים אותי במוטל זול כדי לרצות את אמא שלך.”
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
