בשעה 03:14 לנה התעוררה מכך שהיה לה קשה לנשמu. החדר התמלא בעשן אפור. היא זינקה, פתחה את הדלת למסדרון – וראתה אש המשתרכת במדרגות.
– מארק! – צעקה. – מארק, תתעורר!
הבעל ברץ מחדר השינה יחף.
– איפה הבת?!
– בחדר שלה!
הם הסתערו למעלה. דלת חדר הילדים כבר העלתה עשן. מארק פרץ אותה בכתפו. בפנים ישבה הילדה בת החמש על הרצפה והשתעלה, כשהיא מצמידה לחזה דובון פרווה.
מארק חטף את הילדה, לנה כיסתה אותם בשמיכה רطובה והם רצו למטה. בקומה הראשונה חסמה הלהבה את הדרך. מארק שבר חלון בבעיטה והדף את אשתו ואת בתם החוצה. הוא עצמו קפץ אחרון – כבר עם כוויות על ידיו.
הכבאים הגיעו כעבור שש דקות. הבית בער כל לפיד.
בהوالش, כשישבו בניידת ההצלה, שאלה לנה:
– איך זה יכל להתחיל? הרי כיבינו הכל…
מארק שתק זמן רב מדי.
רק בבוקר, כשהבת כבר ישנה במיטת בית החולים, אמר:
– עישנתי בעליית הגג. אתמול בערב. חשבתי שכיביתי.
לנה הביטה בו.
– עישנת בבית שבו הילדה שלנו ישנה?
– אני… אני כבר לא יכלתי. אחרי מה שאמרת לי.
לפני חודש הודתה לנה שהילדה – אינה ממנו.
כעבור שבוע מצאו החוקרים את סיבת השריפה. זה לא היה בדל סיגריה.
בקיר עליית הגג גילו פצצת זמן ביתית – פרימיטיבית מאוד, אך מספקת כדי להצית את הקורות הישנות.
ולידה – פתק. בכתב ידו של מארק.
“אם אני לא יכול לחיות עם זה – שאיש לא יחיה.”
מארק ישב בתחנת המשטרה והביט ברצפה.
– רציתי ללכת לבד. אבל היד רעדה. שמתי טיימר ללילה… כולם ישנים… כדי פשוט… לסימ.
לנה עמדה מאחורי הזכוכית והקשיבה.
כשהוא הוביל החוצה, לחשה לבתה שהחזיקה חזק בידה:
– נסוע. רחוק. ولעולם לא נחזור לעיר הזו.
ובלילה, כבר במלון, היא כתבה מכתב אמיתי לאביה הביולוגי של הילדה – אותו אחד שמארק מעולם לא גילה עד הסוף:
“היא בחיים. בזכותך החלטתי פעם על האמת. עכשיו אני מחליטה על אמת אחרת – אנחנו נחיה.”
היא לחצה “שלח” ולראשונה מזה חודשים בכתה לא מפחד, אלא מהקלה.
דמיינו: אתם עומדים על הרציף ומחכים לאדם שאתם אוהבים כבר עשר שנים. הרכבת מתקרבת. הדלתות נפתחות. ובמקומו יוצא זה שאתם שונאים יותר מכל דבר בעולם. הסיפור הזה הוא על החלפה, על נקמה, על מרדף בלילה עירוני ועל כמה רחק אדם מוכן ללכת כדי להחזיר את מה שגנבו ממנו. המתח כאן לא מרפה ולו לשנייה. והסיום… לא תנחשו.
בשעה 21:40 בתחנת הרכבת בבורדו חיقה קלרה את הרכבת מליון. בידיים – פרחים. על השפתים – חיוך שתרגלה כל היום.
הדלתות נפתחו. מהקרון יצא גבר במעיל כהה. גבוה, הליכה מוכרת… אבל הפנים.
זה לא היה הארוס שלה. זה היה אחיו הבכור – אותו אחד שפעם הרס את משפחתם.
– איפה אדריאן? – קולה של קלרה רעד.
האח חייך בקור.
– הוא לא יבוא. לעולם.
קלרה נסוגה אחורה.
– מה עשית?
– פשוט לקחתי את מה שתמיד היה צריך להיות שלי. כולל אותך.
היא הסתובבה ורצה. הוא מיהר אחריה.
המרדף נמשך עשרים דקות בסמטאות חשוכות. קלרה ברחה לנמל הישן, התחבאה מאחורי מכולות. הלב שלה דפק כל כך עד שחששה שישמעו אותו.
הטלפון רטט. הודעה ממספר לא ידוע:
“אני חי. אבל לא להרבה זמן. מחסן 17. מהר.”
היא רצה.
במחסן מצאה את אדריאן. חבוط, קשור לכיסא. לידו עמד האח עם אקדח.
– באת, – אמר. – סימן שאת אוהבת אותו יותר ממה שאת שונאת אותי. טוב. אז תבחרי.
הוא הצמיד את הקנה לרקתו של אדריאן.
– או שאת הולכת איתי עכשיו. או שהוא מת.
קלרה הביטה בארוס. הוא בקושי החזיק עיניים פקוחות.
– לכי… – לחש. – תחיי.
היא עשתה צעד קדימה.
במקום לגשת לאח, קלרה משכה בפתאומיות גרזן כיבוי אש מהקיר והכתה ביד שאחזה באקדח. היריה פגעה בתקרה.
אדריאן, מתברר, כבר כמעט שחרר את החבלים. הוא קם והכה את אחיו כך שנפל.
בעוד שניהם מחזיקים אותו, קלרה חייגה למשטרה בידיים רועדות.
מאחר יותר, בתחנה, הראה להם החוקר את התכתובת. האח תנן זאת במשך חודשים. הוא לא רצה רק לקחת את קלרה – הוא רצה שאדריאן ימות מול עיניה, כשהוא יודע שהיא “בחרה” בו.
כשהאח הובל החוצה, אדריאן חיבק את קלרה כל כך חזק שהיא בקושי נשמה.
– חשבתי שתלכי איתו…
– כמעט הלכתי. אבל אז נזכרתי במה שאמרת פעם: “אם תצטרכי לבחור ביני לבין החיים – תבחרי בחיים”. היום בחרתי בשניהם.
הם עמדו בגשם ליד התחנה ולראשונה מזה ערב הסיוטים הזה פשוט שתקו. מפני שמילים כבר לא היו נחוצות.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
