“העיניים שלה הביטו בי בפאניקה. ‘אמא, זה דם’. היינו הרגע בחדר מיון והכל הצביע על כך שהיא בסדר. הבטן שלי כמעט נפלה לרצפה.” המשפחה נפרדת מ”ולנטיין הנצחית” שלהם לאחר מאבק בשפעת.

לפעמים החיים משתנים ברגע אחד, בלי אזהרה ובלי הזדמנות להתכונן. קינסלי ריס סנדוויק הייתה ילדה מלאת חיים, אהבה לצחוק, לשחק ולבלות עם משפחתה. בתחילת פברואר היא חלתה בשפעת, ומכיוון שנראה שמצבה משתפר, הוריה קיוו שהמחלה הקשה כבר מאחוריהם. הם לא יכלו לדמיין שבימים הבאים ימצאו את עצמם נאבקים על חייה בבית חולים, מול החלטות שאף הורה לא אמור לקבל. אמה, שאנון, זוכרת במיוחד את השאלה שהבת שלה שאלה בדרך לטיפול רפואי: שאלה קטנה, שנאמרה בקול חלש, אך נצרבה בלבה לעד.

המחלה שנראתה תחילה רגילה

הכול התחיל אחרי ערב משפחתי מרגש. קינסלי ואחיותיה בילו במשחק הוקי, ולמחרת בבוקר הילדה התלוננה על כאב ראש ועל כאבים ברגליים. בתחילה נדמה היה שמדובר בעייפות לאחר ערב מלא התרגשות. קינסלי הייתה ילדה חזקה, וגם כשהרגישה לא טוב, היא לא מיהרה להתלונן.

בהמשך אותו יום התקשר בית הספר והודיע לאמה שלילדה יש חום, כאב ראש והקאות.

בדיקה רפואית גילתה שקינסלי נדבקה בשפעת מסוג B. היא קיבלה טיפול, והוריה עשו כל שביכולתם כדי לשמור עליה ולמנוע את התפשטות המחלה בבית.

כעבור כמה ימים נדמה היה שהמצב משתפר. קינסלי חזרה לצחוק, לקפוץ ולבלות עם אחותה. היא ישבה ליד שולחן המטבח והכינה כרטיסי ולנטיין לחברים בבית הספר. היא התרגשה לקראת החזרה ללימודים ולקראת הפעילויות שציפו לה.

משפחתה נשמה לרווחה. איש לא העלה בדעתו שהשיפור הזה יהיה קצר כל כך.

## כשהאמא הבינה שמשהו אינו כשורה

ביום שני בבוקר קינסלי הגיעה לאמה והתלוננה שכואבים לה הראש, הגרון והחזה. הפעם הכאב היה חזק במיוחד. אמה הבינה שמשהו אינו רגיל, משום שקינסלי כמעט אף פעם לא בכתה בגלל מחלה.

לאחר בדיקה אצל רופא הילדים היא נשלחה לחדר המיון. הצוות ביצע בדיקות שונות, כולל צילום חזה ובדיקות לב ודם. למרות חולשתה של הילדה, התוצאות לא הצביעו בתחילה על הסכנה שהוריה חששו ממנה. המשפחה חזרה הביתה.

אולם במהלך הלילה מצבה של קינסלי החמיר. היא התקשתה לנשום, סבלה מכאבים והייתה חלשה מאוד.

ואז קרה דבר שהפך את פחדיה של אמה לאימה של ממש: הילדה השתעלה והבחינה בדם. היא הביטה באמה בבהלה ואמרה לה שהיא רואה דם.

שאנון הבינה שעליה לפעול מיד.

בדרך לבית החולים היא ניסתה לשמור על קור רוח ולדבר עם בתה ללא הפסקה. היא ביקשה ממנה לענות מדי כמה רגעים, כדי שתדע שהיא עדיין בהכרה ונושמת.

ואז, בקול חלש, שאלה קינסלי: האם אני עומדת למות?

אמה ניסתה להרגיע אותה והבטיחה לה שהם נוסעים לקבל עזרה. בתוכה, היא התפללה בכל כוחה.

## מאבק על חייה

בבית החולים הצוות פעל במהירות. קינסלי קיבלה חמצן וטיפולים נוספים, ובהמשך הועברה ליחידה לטיפול נמרץ לילדים. מצבה היה קשה מאוד.

הרופאים נאבקו לייצב את נשימתה ואת לחץ הדם שלה. כשהמצב הידרדר, הם נאלצו להנשים אותה ולהשתמש באמצעים מתקדמים כדי לנסות להציל את חייה.

הוריה עמדו לצדה, אחזו בידיה והתפללו לנס. כל בשורה חיובית, אפילו הקטנה ביותר, העניקה להם תקווה חדשה.

אבל המחלה גרמה לסיבוכים חמורים. קינסלי סבלה מהלם זיהומי ומדימום בריאות, ובהמשך התברר שגם איברים נוספים בגופה נפגעו.

הרופאים החליטו לחבר אותה למכשיר אקמו, שמסייע לחמצן את הדם כאשר הריאות אינן מצליחות לעשות זאת כראוי. זו הייתה אפשרות טיפולית קשה ומורכבת, אך באותו רגע היא נראתה כאחת התקוות האחרונות להצלתה.

הוריה הסכימו. הם לא היו מוכנים לוותר על בתם.

הבשורה שאף הורה אינו רוצה לשמוע

למרות המאמצים הרפואיים, מצבה של קינסלי המשיך להידרדר. הרופאים הסבירו להוריה שהפגיעה בגופה חמורה מאוד ושסיכוייה לשרוד קלושים.

הם שמעו על הסכנה לאיבריה, על הפגיעה בלב ובריאות ועל הנזק שנגרם למוחה בעקבות שבץ חמור.

שאנון ובעלה נאלצו להתמודד עם האפשרות הנוראה שבתם לא תחזור הביתה. הם רצו לדעת אם קיים סיכוי שתשרוד ותוכל לחיות חיים הדומים לאלה שהכירה קודם לכן.

המציאות הייתה קשה מנשוא.

באותם ימים הם ניסו להיות לצד בתם בכל רגע אפשרי. הם ליטפו את ראשה, אחזו בידיה ודיברו אליה, גם כשהיא כבר לא יכלה להגיב כפי שעשתה בעבר.

המשפחה והחברים הגיעו להיפרד ממנה. כל ביקור היה מלא באהבה, בדמעות ובזיכרונות מהילדה שהצליחה למלא את חייהם בשמחה.

יום האהבה האחרון

ב־14 בפברואר 2020, ביום האהבה, עמדו הוריה של קינסלי מול הרגע שממנו פחדו יותר מכול. לאחר שהרופאים קבעו שלא נותרה פעילות מוחית, נאלצה המשפחה להתמודד עם הפרידה הסופית.

שאנון נכנסה למיטתה של בתה, חיבקה אותה, אחזה בידה ובכתה. אביה עמד לצדה, ליטף את ראשה ונישק את פניה.

הם היו מוקפים באהבה, אך לא היה דבר שיכול היה לשנות את מה שקרה.

בשעה 15:10 נעצר לבה של קינסלי.

המשפחה איבדה את הילדה שהייתה עבורה הרבה יותר מבת. היא הייתה חלק בלתי נפרד מהבית, מהצחוק, מהחגים ומהרגעים הקטנים שהופכים חיים משותפים למשפחה.

מאז אותו יום, יום האהבה נושא עבורם משמעות אחרת. הוא מזכיר להם את האהבה העצומה שהייתה ביניהם, אך גם את האובדן שאי אפשר לתאר במילים.

הסיפור של קינסלי הוא תזכורת כואבת לכך שמחלה שנראית בתחילה כמו שפעת רגילה עלולה, במקרים נדירים, להוביל לסיבוכים מסכני חיים. הוא גם מזכיר לנו כמה יקרים הרגעים הפשוטים: חיבוק לפני השינה, צחוק סביב שולחן המטבח וילדה שמכינה כרטיסים לחברים.

לפעמים אנחנו מבינים את גודל האושר שהיה לנו רק לאחר שהחיים משתנים לעד.

קינסלי לא זכתה לגדול כפי שמשפחתה חלמה, אבל האהבה שלה לא נעלמה עם לכתה. היא נשארה בזיכרונות, בתמונות ובכל רגע שבו משפחתה נזכרת בילדה שהייתה אהובה כל כך.

מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.