כל ערב בשעה שבע ארתור היה מתיישב ליד הפסנתר הישן בתחנת הרכבת ומנגן את אותה מנגינה שכתב עבור בתו לפני 40 שנה — הבת שנעלמה יחד עם אמה לפני שהספיקה לזכור את פניו.
פרסומת
הפסנתר בתחנת מילפילד עמד שם זמן רב יותר מכפי שרוב העובדים יכלו לזכור. זה היה פסנתר עומד ישן, מעט לא מכוון בתווים הגבוהים, עם שלט קטן בכתב יד שהודבק בצד: “נגן אותי”.
רוב האנשים התעלמו ממנו.
נוסעים עברו לידו כמו שעוברים ליד כל דבר בתחנת רכבת — ראש מורכן, תיק על הכתף, כבר במקום אחר במחשבותיהם.
ארתור הגיע בכל ערב בשעה 18:50, הניח תיק עור בלוי על הספסל שלצידו, והחל לנגן בדיוק בשבע.
הוא היה בן 73, עם שיער לבן וידיים גדולות וזהירות שנעו על הקלידים ברוך כאילו הוא מנסה לא להעיר את הפסנתר. מי שכן הבחין בו חשב שהוא מוזיקאי לשעבר או פשוט איש זקן ובודד. חלק זרקו מטבעות לתוך המארז הפתוח לרגליו.
אבל הוא לא ביקש כסף ואף פעם לא סירב לו.
הוא לא ניגן בשביל כסף. הייתה לו פנסיה, דירה קטנה במרחק 12 דקות מהתחנה, ולא הייתה לו בעיה כלכלית. הוא ניגן כי זה היה הדבר היחיד שעדיין גרם לו להרגיש קרוב אליה.
שמה היה אוולין. בפעם האחרונה שראה אותה הייתה בת חמש.
ארתור התחתן צעיר עם אישה בשם קתרין — חכמה וחסרת מנוחה כאחד.
לכמה שנים הם היו מאושרים, או משהו קרוב לכך.
ואז אוולין נולדה, וארתור התאהב בצורה שלא ידע שאפשר — אהבה הורית עמוקה ומבלבלת לילד קטן.
הוא כתב עבורה שיר בשבוע הראשון ללידתה והמשיך לשפר אותו לאורך השנים, מוסיף מילים ככל שגדלה.
כל ערב לפני השינה היה יושב על קצה המיטה שלה ושר לה בעדינות עד שנרדמה.
הוא וקתרין התרחקו זה מזה בשקט, בלי דרמות.
ואז בוקר אחד, כשאוולין הייתה בת חמש, הוא חזר מהעבודה וגילה שהדירה כמעט ריקה ועל שולחן המטבח מונח פתק:
“אנחנו צריכים התחלה חדשה. אל תחפש אותנו.”
אבל הוא חיפש בכל זאת.
שנים הוא חיפש — משטרה, חוקרים פרטיים, שיחות אינסופיות עם קרובי משפחה של קתרין שטענו שאינם יודעים דבר. בסוף לא נשאר שום קצה חוט.
“אפשר להמשיך הלאה, ארתור,” אמרה לו אחותו.
אבל הוא לא ידע איך.
הוא הלך לעבודה, חזר הביתה, אכל וישב. אבל כל ערב בשבע הוא הגיע לתחנה וניגן את השיר של אוולין, כי זה היה הדבר היחיד שעדיין הרגיש כמו הבטחה.
בערב שבו זה קרה ירד גשם.
ארתור ישב ליד הפסנתר והחל לנגן.
התחנה הייתה עמוסה יחסית ליום שלישי. קבוצת תלמידים עמדה ליד הרציף הרחוק, גבר בחליפה דיבר בטלפון, ואישה בשנות ה־40 לחייה עמדה עם מזוודה ובהתה בלוח ההמראות.
ארתור ניגן את תחילת המנגינה כמו תמיד, לאט ובטוח.
הוא עצם עיניים, והתחנה כולה נעלמה — נשארו רק המוזיקה והזיכרון של ילדה קטנה שנרדמת בזרועותיו.
ואז הוא שמע את זה.
קול מאחוריו, רך בתחילה, כאילו האישה לא הייתה בטוחה שהיא באמת שרה. היא שרה את המילים. את כולן, בדיוק במקום ובזמן הנכון.
ידיו של ארתור קפאו.
השתררה דממה. הוא הסתובב לאט.
האישה עם המזוודה עמדה במרחק כמה מטרים ממנו והביטה בו.
דמעות זלגו על פניה.
הוא קם מהספסל.
— השיר הזה… — אמר בקול מוזר. — איך את מכירה אותו?
היא הנידה את ראשה לאט.
— תמיד הכרתי אותו. אמא שלי אמרה שהיא כתבה אותו, אבל אף פעם לא באמת האמנתי לה. — היא עצרה. — אני לא יודעת למה התחלתי לשיר עכשיו. שמעתי את התווים הראשונים וזה פשוט יצא ממני.
— איך קוראים לך? — שאל.
היא היססה רגע.
— איב, — אמרה. — כולם קוראים לי איב. השם המלא שלי הוא אוולין.
המילה פגעה בו כמו מכה בחזה.
הוא הביט בה, מנסה למצוא משהו מוכר.
— אוולין…? זו את?
היא הביטה בו.
— מי אתה? למה אתה מסתכל עליי ככה?
— שמי ארתור.
הצבע ירד מפניה.
היא התיישבה על הספסל.
— ארתור… — חזרה בשקט.
— אמא שלך הייתה קתרין. היה לך ארנב בד בשם ג’ורג’. כתבתי את השיר בשבוע שנולדת ושרתי לך אותו כל לילה עד גיל חמש.
היא כיסתה את פניה ובכתה.
ארתור התיישב לידה וחיכה.
התחנה המשיכה לנוע סביבם.
— היא אמרה שאתה לא רצית אותנו — אמרה לבסוף. — שהיא ביקשה שתעזוב אותנו.
— לא — אמר בשקט. — חזרתי הביתה ואתן כבר לא הייתן שם.
היא הביטה בו זמן רב.
— חשבתי שהשיר שלה — אמרה. — היא שרה אותו גם לי. זה היה הדבר היחיד שנשאר לנו. היא נפטרה לפני ארבע שנים.
— אני מצטער — אמר.
— כמה זמן אתה בא לפה?
— שתים־עשרה שנה כאן. לפני כן במקומות אחרים. בכל מקום שהיה בו פסנתר ואנשים שעוברים.
הוא עצר.
— חשבתי שאם אנגן מספיק זמן, אולי מישהו נכון ישמע.
— זה הדבר הכי עצוב או הכי מלא תקווה ששמעתי — אמרה בבכי.
— אולי שניהם.
ישבו בשקט.
ואז היא הוציאה טלפון.
— אני גרה בפורטלנד. אני רק עוברת כאן.
היא הסתכלה עליו.
— אני רוצה לחזור. אם זה בסדר.
— אני אהיה כאן — אמר ארתור. — כל ערב בשבע.
— תנגן עד הסוף?
הוא חזר לפסנתר, הניח ידיים על הקלידים, וניגן את כל השיר עד הסוף — בזמן שהיא ישבה מאחוריו ושרה כל מילה.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
