בקרות יום ראשון בבית העלמין הפכו לשעה השקועה ביותר בכל השבוע שלי. הטל נצץ על הדשא והעצים לחשו ברך ברוח. במשך שנתיים הלכתי באותו שביל צר כשבידי זר קטן של מרגריטות צהובות — הפרחים האהובים על איתן.
הילד הקטן שלי מת שלושה שבועות בלבד לפני שהיה אמור לחגוג את יום הולדתו השמיני.
בכל יום ראשון ישבתי ליד קברו ודיברתי איתו כאילו הוא עדיין יכול לשמוע אותי. סיפרתי לו על ארוחת הערב, על השכנים ועל הדברים המטופשים שראיתי בטלוויזיה — כל מה שגרם לדממה להרגיש ריקה קצת פחות.
בבוקר ההוא הנחתי את הפרחים ליד מצבתו והסרתי את העלים הנופלים.
‘גברת קלהאן סוף סוף צבעה את התריסים שלה,’ לחשתי בחיוך חיוור. ‘הם כחולים עכשיו. היית צוחק על הצבע הצהוב-חרדל הישן.’
משב רוח הניע את הענפים מעליי.
לשנייה כואבת אחת דמייני שאיתן צוחק בחזרה.
ואז הבחנתי בו.
הכלב.
מעורב פרוע דמוי גולדן רטריוור עמד בשקט ליד קברו של בני. פרוותו הייתה מלאת אבק וקשרים, עיניו עייפות ולא היה לו קולר.
הוא נשכב, הניח את ראשו על כפותיו והסתכל עלי בלי שום קול.
‘היי, בחורצ’יק,’ לחשתי. ‘באת שוב.’
הזנב הכה בזהירות בקרקע.
הוא הגיע לשם במשך שנה שלמה.
דרך גשמים שוטפים, שלג נושך, צהריים חמים של אוגוסט ובקרות חורף קפואים הוא תמיד חזר. בדרך כלל הוא הגיע לקברו של איתן לפני.
בסופו של דבר התחלתי להביא לו מים ומעט אוכל.
‘שאלתי עליך שוב,’ אמרתי. ‘אף אחד לא יודע מאיפה אתה.’
תליתי מודעות, פרסמתי את התמונה שלו ברשת ושאלתי שכנים במרחק של קילומטרים משם.
אף אחד לא בא לחפש אותו.
אחותי מרלן דאגה לי.
‘דיאן, את חייבת להפסיק להאכיל את הכלב המשוטט הזה,’ היא אמרה באחד הערבים.
‘הוא לא סתם כלב משוטט,’ עניתי. ‘הוא בוחר באיתן.’
‘דיאן, את אבלה. את מנסה למצוא משמעות כי את לא מצליחה לשחרר אותו.’
אולי היא צדקה.
מרלן הייתה שם כשלא יכולתי להתמודד עם שום דבר אחרי מותו של איתן. היא טיפלה בניירת של בית החולים, בהלוויה ובמסמכים שאפילו לא יכולתי לשאת במבט.
‘את חייבת להמשיך הלאה,’ היא אמרה פעם אחר פעם. ‘איתן לא היה רוצה שתחייה בכאב לנצח.’
אבל לא יכולתי להפסיק לתהות האם להמשיך הלאה אומר להשאיר את הבן שלי מאחור.
ביום ראשון אחד כרעתי ברך ליד הכלב.
‘למה אתה ממשיך לבוא לכאן?’ לחשתי. ‘למה איתן?’
הוא הרים את ראשו לאט.
עיניו פגשו את עיניי.
היה משהו במבט הזה — משהו כל כך עדיף ומוכר באופן מוזר — שהלב שלי התכווץ בפתאומיות.
אחר כך הוא הניח את ראשו שוב על כפותיו.
שלושה ימים לאחר מכן שמעתי רעש מחוץ לבית.
כאשר פתחתי את הדלת הוא עמד שם.
אותו הכלב.
והפעם הוא נשא בזהירות משהו בפיו.
צעצוע.
צעצוע שלא ראיתי במשך שנים.
קפאתי במקום.
היתה זו ארנבונת קטיפה כחולה קטנה, בלויה באוזניים ודהויה משנים רבות של אהבה. זיהיתי אותה מיד.
איתן קיבל אותה ביום הולדתו השביעי.
קברו אותה יחד איתו.
או לפחות כך חשתי.
‘איפה השגת את זה?’ לחשתי.
הכלב נכנס לחצר והניח בזהירות את הארנבון לרגלי. אחר כך הוא הסתובב והסתכל לעבר הכביש.
עקבתי אחריו.
מעבר לרחוב עמד גבר מבוגר שמעולם לא ראיתי קודם לכן. עיניו היו מלאות דמעות.
‘סליחה,’ הוא אמר. ‘הייתי צריך לבוא קודם לכן.’
הלב שלי דפק בחזקה.
הוא סיפר שהכלב קרוי באדי. איתן פגש אותו בפארק סמוך חודשים לפני שמת. השניים הפכו לבלתי נפרדים. כאשר איתן היה חולה, הגבר נהג לפעמים להביא את באדי לחלון בית החולים כדי שבני יוכל לראות אותו.
‘איתן אהב את הכלב הזה,’ לחש הגבר. ‘לפני שמת, הוא נתן לבאדי את הארנבון הזה וביקש ממנו לשמור עליו בבטחה.’
בקושי יכולתי לנשום.
‘אבל איך הוא הגיע לקבר שלו?’
הגבר השפיל את מבטו.
‘באדי ברח מהחצר שלנו אחרי מותו של איתן. חיפשנו אותו במשך שבועות. כשהצלחנו למצוא אותו לבסוף, הוא המשיך לחזור לבית העלמין.’
נפלתי על ברכיי והצמדתי את הארנבון לחזי.
במשך שנתיים חשתי שאני מבקרת את איתן לבד.
טעיתי.
מישהו נוסף התגעגע אליו גם כן.
באדי התקדם והצמיד את ראשו לכתפי.
בכיתי לתוך פרוותו — לא מהעצב הבלתי נסבל שנשאתי זמן רב כל כך, אלא ממשהו חם יותר.
אהבה.
ביום ההוא באדי הורשה לבוא איתי הביתה.
ומאז, בכל יום ראשון, חזרנו יחד לקברו של איתן.
סוף סוף הבנתי.
להמשיך הלאה אינו אומר לשכוח את הילד שלך.
לפעמים משמעותו היא לתת לאהבה שהילד השיר מאחוריו להוביל אותך לעבר משהו חדש.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
