אמא שלי מתה לפני שמונה שנים. במשך שלוש השנים הראשונות אבא אפילו לא הסכים לחשוב על אישה אחרת. לכן, כשהוא סוף סוף התחיל לצאת לדייטים בגיל 68, שמחתי בשבילו.
אבל מהר מאוד שמתי לב למשהו מוזר.
במשך שנה וחצי הוא יצא עם שש נשים שונות. כל הדייטים הראשונים נערכו באותה מסעדה איטלקית, בצד השני של העיר.
ואחרי כל דייט — האישה פשוט נעלמה.
לא היה דייט שני. לפעמים הן אפילו לא ענו לשיחות של אבא.
כשהאישה השביעית ביטלה את הפגישה איתו, החלטתי להפסיק לנחש וללכת בעצמי למסעדה.
המלצרית זיהתה מיד את התמונה של אבא שהראיתי לה.
“אה… טום,” היא אמרה.
“את מכירה אותו?”
“בוודאי. הוא היה כאן הרבה פעמים.”
היססתי ואז שאלתי:
“מה הוא עושה לנשים האלה?”
הבעת פניה השתנתה.
“הוא לא עושה להן כלום.”
“אז למה אף אחת לא חוזרת?”
המלצרית הביטה סביב ולחשה:
“זה קורה כשהחשבון מגיע.”
היא הובילה אותי לשולחן קבוע בפינה.
“אבא שלך תמיד יושב כאן. באותו שולחן. באותו כיסא.”
מאחוריו היה תלוי קיר מלא בתצלומים ישנים מטקס הפתיחה של המסעדה בשנת 1987.
ואז ראיתי תמונה אחת.
אבא היה שם.
גם אמא הייתה שם.
אבל לידם עמדה אישה צעירה נוספת.
הפנים שלה כמעט נמחקו מהתמונה בשריטות עמוקות.
“מי זאת?” שאלתי.
המלצרית לא ענתה.
במקום זאת היא התכופפה מתחת לספסל והוציאה מעטפה קטנה וסגורה.
עליה היה כתוב השם שלי.
רחל.
“מה זה?”
“אבא שלך משאיר כאן מעטפה חדשה לפני כל דייט.”
לפני שהספקתי לפתוח אותה, שמעתי קול מאחוריי:
“בבקשה. אל תפתחי אותה.”
הסתובבתי.
עמדה שם אישה בערך בת 65, עם שיער כסוף ומעיל כחול. הסתכלתי עליה ואז על התמונה.
העיניים היו אותן עיניים.
“את היית כאן אתמול,” אמרתי.
היא הנהנה.
“את האישה שביטלה את הדייט עם אבא שלי?”
“אני פגשתי אותו,” היא אמרה. “אבל זה לא היה דייט.”
“מי את?”
“שמי הלן.”
“איך את מכירה את אבא שלי?”
“עוד מלפני שאת נולדת.”
הסתכלתי שוב על התמונה.
“אז הייתם יחד?”
“לא.”
“אז למה הפנים שלך נמחקו מהתמונה?”
הלן עצמה את עיניה.
“כי אמא שלך ביקשה.”
הרגשתי צמרמורת.
“את הכרת את אמא שלי?”
“יותר ממה שאת חושבת.”
ואז היא אמרה משהו שלא הייתי מוכנה לשמוע:
“אמא שלך היא זו שבחרה את הנשים שאבא שלך יצא איתן.”
צחקתי מרוב הלם.
“אמא שלי מתה לפני שמונה שנים.”
“אני יודעת.”
“את רוצה להגיד לי שהיא בחרה לו נשים אחרי שמתה?”
“לא. היא הכינה את הרשימה כשהיא עדיין הייתה בחיים.”
הלן הוציאה דף ישן ומקופל.
בראש הדף זיהיתי מיד את כתב היד של אמא.
אם את קוראת את זה, סימן שאבא שלך סוף סוף פתח את הקופסה הכחולה.
הרגשתי שהברכיים שלי נחלשות.
“איזו קופסה?”
“יש עוד מכתבים,” אמרה הלן. “אבא שלך מחזיק אותם.”
היא סיפרה לי שאמא הייתה חולה במשך כמעט שנתיים לפני שהבנתי עד כמה מצבה חמור. כשסוף סוף הודתה שהיא עומדת למות, נותרו לה רק אחד עשר שבועות.
אבל אז הגיע החלק שלא ידעתי.
הלן הייתה החברה הטובה ביותר שלה.
כאשר אמא הייתה חלשה מכדי לטפל בעצמה, הלן החלה לעזור בבית. היא הביאה אוכל, עזרה לאבא בסידורים, החליפה מצעים והייתה שם ברגעים שבהם המשפחה שלנו בקושי הצליחה לתפקד.
“אמא שלי ידעה עלייך?”
“כן.”
“במשך כמה זמן?”
“בהתחלה היא הייתה אסירת תודה.”
“אז מה השתנה?”
הלן הביטה בתמונה.
“היא התחילה לראות איך אבא שלך משתנה כשהוא איתי.”
לא היה רומן.
לא נשיקה.
לא פגישה סודית.
אבל הלן הצליחה לגרום לאבא לצחוק בשנה הקשה ביותר בחייו.
והוא יכול היה לשבת לידה בשקט בלי להעמיד פנים שהוא חזק.
אמא התחילה לפחד.
לא מהבגידה — אלא ממה שיקרה אחרי מותה.
היא פחדה שהחיים ימשיכו.
ושהאישה שתישאר ליד אבא לא תהיה היא.
לכן היא הכינה רשימה.
שבע נשים.
ליד כל שם היו פרטים קטנים: מה הן אוהבות, ממה הן נמנעות, איך לדבר איתן.
שש נשים כבר סומנו.
והשם השביעי נמחק בכוח.
הלן.
“גם את היית ברשימה?”
“בהתחלה.”
“למה?”
“כי אמא שלך חשבה שאני מבינה את אבא שלך.”
ואז היא מחקה אותי כמעט לחלוטין מהתמונה.
התקשרתי לאבא.
הוא ענה אחרי הצלצול הרביעי.
“אבא, אני במסעדה.”
שתיקה.
ואז הוא שאל:
“היא שם?”
הלב שלי צנח.
“איך ידעת על מי אני מדברת?”
עוד שתיקה.
כעבור עשרים דקות הוא הגיע.
הוא ראה את התמונה, את הלן ואת הרשימה.
“זו אמא שעשתה את זה?” שאלתי.
הוא הנהן.
“את הרשימה?”
“כן.”
“למה התחלת להשתמש בה?”
הוא הביט בי.
“ביום הולדתך ה־39 אמרת לי שאת רוצה שאחיה שוב. באותו ערב פתחתי את הקופסה הכחולה שאמא שלך השאירה.”
בתוך הקופסה היו שבע מעטפות.
שש לנשים שאמא בחרה.
ואחת לאבא.
אמא ידעה שהוא ירגיש אשם אם ינסה להמשיך בחייו.
לכן היא בחרה נשים שלדעתה יבינו שחלק ממנו תמיד יאהב אותה.
אבל זה לא היה כל הסיפור.
אבא סיפר לי שבכל דייט, כשהחשבון הגיע, הוא היה נותן לאישה מכתב מאמא.
אחר כך הוא היה נותן לה מכתב משלו.
במכתב של אמא היא סיפרה שהיא בחרה בה וקיוותה שהיא תוכל לגרום לו להיות מאושר.
בהתחלה זה אולי נשמע רומנטי.
אבל כל אחת מהנשים הבינה בסופו של דבר שהיא לא באמת נבחרה על ידי אבא.
היא נבחרה על ידי אישה מתה.
וכל אחת שאלה אותו:
“למה אתה עדיין מציית לה?”
ואז גיליתי משהו נוסף.
במכתב האחרון שאמא כתבה לאבא היה משפט על הלן:
“אם הלן תחזור לחייך, אני מבקשת ממך שתבטיח לי שהיא תישאר רק חברה. כל אישה אחרת, טום. אבל לא היא.”
הסתכלתי על הלן.
“היית מאוהבת בו?”
“לא.”
“אז הוא היה מאוהב בך?”
הלן שתקה.
ואז אמרה:
“לא כל עוד אמא שלך הייתה בחיים.”
החדר השתתק.
אבא לא הכחיש.
אבל אז הלן סיפרה את הדבר המזעזע ביותר.
שלושה שבועות לפני מותה, אמא ביקשה ממנה להיעלם.
היא אמרה לה שאבא רוצה לבלות איתה את השבועות האחרונים לבדו.
הלן האמינה לה.
אבא לא ידע דבר.
הוא חשב שהלן נעלמה כי לא יכלה לשאת את הכאב.
הלן חשבה שהוא ביקש ממנה ללכת.
שמונה שנים עברו בגלל שקר אחד.
ואז הלן הוציאה מעטפה ששמרה כל השנים.
בתוכה היה מכתב מאמא.
הכתב שלה רעד.
היא כתבה שהיא יודעת מה היא מבקשת מהלן לעשות.
שהיא עומדת למות.
שהיא מפחדת שאם הלן תישאר, אבא יתאהב בה אחרי מותה.
“אני לא יכולה לבלות את הימים האחרונים שלי כשאני מסתכלת על האישה שעלולה לתפוס את מקומי.”
הלן נאלצה לעזוב.
לא בגלל אבא.
בגלל הפחד של אמא.
הסתכלתי על אבא.
“אז למה המשכת לצאת עם הנשים האלה?”
הוא השפיל את עיניו.
“חשבתי שאני חייב את זה לאמא שלך.”
“נתת לה שמונה שנים.”
“נתתי לה 36.”
“אמא מתה, אבא.”
כאב לי להגיד את זה.
אבל מישהו היה צריך להגיד.
הוא לא היה חייב להפסיק לאהוב אותה.
הוא רק היה צריך להפסיק לפחד לחיות.
לקחתי את המעטפה שעליה היה שמי ופתחתי אותה.
בפנים היה מכתב קצר.
אבא כתב:
“אם את קוראת את זה, סימן שסוף סוף נגמרו לי התירוצים.
אהבתי את אמא שלך.
אני עדיין אוהב אותה.
אבל האהבה שלי אליה הפכה לסיבה לכך שאני מפחד לחיות.
חשבתי שנאמנות פירושה לציית לרצונות האחרונים שלה.
אבל האמת היא שציות היה קל יותר מאשר לבחור בחיים שהיא אולי לא הייתה סולחת לי עליהם.”
הרמתי את הראש.
“הלן, למה באת לכאן?”
היא הסתכלה על אבא.
“הוא התקשר אליי.”
אבא הנהן.
“הזמנתי אותה לארוחת ערב.”
“אז למה ביטלת?”
הלן הסתכלה על התמונה השרוטה.
“כי עדיין שמעתי בראש את הקול של אמא שלך אומר שאני תופסת את מקומה.”
לקחתי את התמונה מהקיר.
“לא,” אמרתי. “זה נגמר.”
הבטתי בשניהם.
“אבא, אתה לא יכול להמשיך לצאת עם נשים רק כי אמא הייתה מאשרת אותן. והלן, את לא יכולה להיעלם רק מפני שאישה גוססת ביקשה ממך לעשות זאת.”
הצבע חזר לפניה של הלן.
הצבעתי על שני הכיסאות.
“שבו.”
הלן כמעט חייכה.
“עכשיו את נותנת לנו פקודות?”
“כנראה שמישהו צריך לעשות את זה.”
שישה שבועות לאחר מכן אבא התקשר אליי.
“הייתי עם הלן הערב,” הוא אמר.
“עוד פעם במסעדה?”
“לא.”
חייכתי.
“זה חשוב.”
חודש אחר כך חזרתי למסעדה.
התמונה הישנה עדיין הייתה על הקיר.
הפנים של הלן עדיין היו שרוטות.
אבל ליד התמונה הישנה הייתה תמונה חדשה.
אותו ערב.
אותם אנשים.
אמא עמדה באמצע.
הלן לצידה, צוחקת.
ואבא בצד השני.
שלושה אנשים צעירים שלא ידעו עד כמה האהבה שלהם תהפוך למסובכת.
הנחתי את התמונה החדשה ליד הישנה.
והשארתי את שתיהן שם.
כי יש דברים שלא צריכים להימחק רק מפני שהם כואבים.
אבל גם אסור לתת להם להישאר הדבר היחיד שתלוי על הקיר.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
