חִיוּבִי
שמי מירה, ואני בת 36. אני גרה ממש מחוץ לפורטלנד, אורגון, בשכונה קטנה ושקטה
כשסבתא הלכה לעולמה, קרובי המשפחה שלי מיהרו לביתה, נואשים למצוא את הצוואה. אני הייתי
בגיל 90 התחפשתי לאיש חסר בית ונכנסתי לאחד הסופרמרקטים שלי — רק כדי לראות
שברתי את היד יום לפני מסיבת יום ההולדת הגדולה של בעלי, והדבר היחיד שהדאיג
חשבתי שהעולם שלי סוף סוף קרס—נטושה, בהריון, ועומדת בפני עיקול. אבל כשעזרתי לשכנה הקשישה
הבת שלי הביאה את בעלה החדש הביתה כאילו זה אמור להיות אבן דרך רגילה.
במשך שלושה שבועות חזרה בת שלי מיה על אותה משפט מוזר בכל ערב לפני
שמי ריד הולווי. אני בן שישים וחמש, ובמשך חמש השנים האחרונות אני גר בבית
כאשר בעלי מת אחרי 27 שנים משותפות, חשבתי שהאבל הוא הכאב הגרוע ביותר שאי
אני בת 74 וגרה בבית אבות שאליו זרק אותי הנכד שלי עצמו, אחרי שהונה