“זהו סיפור של אהבה ותקווה. במבט לאחור על הדרך שבה הכל התחבר, אני מאמינה ששום דבר מזה לא קרה במקרה. אני תמיד אאמין שהייתי בבית הספר ההוא בזמן ההוא כדי שהדרכים שלנו יסתלבו. במילותיו של דיוויד: ‘יוֹדֶר, אנחנו נועדנו להיות ביחד.’
פגשתי את דיוויד בבית הספר כשהיה בן 13 ובכיתה המקדמת של מרכז תומפסון לכיתות ו’. אני סייעת שם, ועל אף שלא עבדתי עם הכיתה של דיוויד, הייתי מבלה חלק מזמן ההפסקה שלי במשחקים עם הכיתה שלו בהפסקה.
יום שישי אחד, אחת ממאמנות החינוך הגופני שלנו משכה אותי הצידה ואמרה שדיוויד, החבר הקטן שלי, עומד לעלות לאתר אימוץ. בלי לחשוב, אמרתי לה שאנחנו נאמץ אותו. המילים ליטרלית פשוט יצאו לי מהפה. אבל ככל שחשבתי על זה יותר, ידעתי שאין סיכוי שאקח סיכון בלהמר אם הוא ימצא משפחה טובה. למה שלא נהיה המשפחה שלו?
המוח שלי שיחק עם הרעיון במשך שאר יום הלימודים, וכשהגעתי לנהיגה הביתה באותו יום שישי אחר הצהריים, כבר התקשרתי למשרדי הרווחה של המדינה כדי לשאול מאיפה בכלל מתחילים. הם שאלו אותי המון שאלות שלא ידעתי לענות עליהן ואמרו שישלחו לי במייל קצת מידע כדי להתחיל. כשהגעתי הביתה, כבר חיכה לי מייל עם הצעדים הראשונים של הניירת וחיברו אותי עם העובדת הסוציאלית שלו.
הבנתי שזה זמן טוב להעלות את רעיון האימוץ בפני המשפחה שלי. לי ולבעלי היו שלושה ילדים. בריטני, הבכורה, הייתה בשנתה הראשונה בקולג’ במרחק של כHistorical שעות נסיעה מהבית. ברנן היה בכיתה י”ב ואוון היה בכיתה ז’ (והיחיד שהכיר את דיוויד בכלל, משנתו הראשונה של דיוויד במרכז). אני זוכרת שהתקשרתי לבעלי.
‘יש קצת ניירת במדפסת שאני צריכה שתסתכל עליה שתגיע הביתה,’ אמרתי לו. ‘אני רוצה לאמץ ילד קטן מבית הספר.’
‘את בטוחה?,’, הוא שאל.
‘אני בטוחה.’
‘אז מה אני צריך לעשות כדי להכין את הבית?’ העלינו את זה בפני הילדים בסוף השבוע ובלי שום הססנות, כולם הסכימו שעלינו לעשות את זה.
תהליך האימוץ הוא איטי, קשה ומתוסכל. יש הרבה עכבות, התחלות מחדש ועוד יותר ניירת. בכל פעם שהתחלתי להרגיש מוצפת, הייתי אומרת לעצמי: תתחילי דבר אחד, תסיימי אותו ואז תעברי לדבר הבא. נראה שהיו כל כך, כל כך הרבה צעדים לעשות. מילאנו ניירת, עשינו טביעות אצבע, כולם במשפחה עברו בדיקות רופא, נרשמנו לקורסים של אומנה והתחלנו להכין את הבית. העובדת הסוציאלית של דיוויד הגיעה לבית הספר ועבדה איתנו כדי להשלים את הכל. עבדנו על קבלת רישיון אומנה זמני כדי שדיוויד יוכל להתחיל ביקורים לפני שנסיים את הקורסים שתוכננו להתחיל רק בעוד כמה חודשים. החלק הכי מתוסכל היה שהיו שבועות שבהם לא שמענו מאף אחד ולא ידענו מה קורה. המון דברים התרחשו מאחורי הקלעים שלא היינו מודעים להם עד שלב מאוחר בהרבה.
הייתי רואה את דיוויד בבית הספר אבל לא באמת ידעתי אם הוא יודע מה קורה או מבין מה מתרחש. הוא לא דיבר הרבה וכששאלת אותו שאלה, התשובה הרגילה שלו הייתה: ‘המממ…’ כמו כן, לא רציתי להגיד יותר מדי במקרה שמשהו שלא בשליטתי לא יסתדר.
לבסוף, לאחר עכבות והתחלות מחדש רבות, נאמר לנו שדיוויד יתחיל ביקורים בינואר 2016.
בימי שישי הוא היה חוזר איתי מבית הספר לביתנו, ובשעה 20:00 הייתי מחזירה אותו למשפחת האומנה שלו. כעבור כמה שבועות כאלה, הוא החל לבלות איתנו את סופי השבוע, וביום שישי של חופשת האביב הוא עבר לגור איתנו במשרה מלאה. במהלך הביקור הראשון הזה, נהגתי בעצבנות בחזרה לביתנו ותהיתי על מה הוא חושב. הוא נראה שמח ולא עצבני. הדבר הראשון שעשינו היה להציג בפניו את כל חיות המחמד שלנו. דאגתי שהוא אולי יפחד או לא יאהב חיות, אבל הוא נמשך מייד לכולן.
דיוויד התמודד עם הביקורים האלה בקלות ואנחנו פשוט התאהבנו בו עוד יותר. ממש לפני שעבר לגור איתנו באופן קבוע, אחת מעורכות הדין התקשרה ושאלה אותי אם אני בטוחה לגבי זה. היא אמרה שכולם יבינו אם נתחרט ושגם לאחר שיעבור לגור איתנו, זה לא יהיה מאוחר מדי לשנות את דעתנו. זה גרם לי לתהות מעט אם יש משהו שאני לא יודעת. ניסיתי להוציא את זה מהראש וכמו בכל דבר אחר, החלטתי שנתמודד עם הדברים כשהם יעלו ולא נדאג מדברים שעלולים או לא עלולים לקרות.
המעבר היה הרבה יותר קל ממה שאי פעם דמיינתי. הייתי מאוד חרדה לגבי איך הוא יסתגל לבית חדש, למשפחה חדשה, לסדר יום חדש. האם הוא יישן? האם עלינו לדאוג שהוא יברח? האם הוא יבכה? האם הוא יפחד? אבל התברר שלא היה ממה להילחץ. מהיום הראשון הוא התנהג כאילו גר כאן תמיד. בבוקר שלאחר הלילה הראשון שבילה איתנו, שמענו אותו ער בסביבות השעה 4 לפנות בוקר. יצאתי לבדוק מה לשלומו והוא ישב ברגליים משוכלות על הספה עם מכל של פירה קר וכפית. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאחמם לו את הפירה והוא אמר: ‘כן, בבקשה.’ ישבנו וצפינו בסרטונים מצוירים בזמן שהוא אכל את הפירה שלו.
הבנתי במהירות שהוא הרבה יותר חכם ממה שמישהו נתן לו קרדיט עליו. כשהוא הגיע אלינו, הוא לא באמת ידע איך לדאוג לצרכיו הפיזיים. לימדנו אותו איך להתקלח ולחפוף את השיער היטב, איך ממש לצחצח שיניים ואיך להרטיב ולסרק את השיער המשוגע שלו בבוקר. דברים פשוטים, אבל הוא לא ידע איך לעשות אותם. נתנו לו מטלות כמו לרוקן את מדיח הכלים ולקפל מגבות. אם הראית לו פעם אחת, הוא עשה את זה ככה בכל פעם. כמובן, הוא היה מעדיף שאעשה הכל בשבילו בזמן שהוא צופה בטלוויזיה, אבל ידעתי שאם אני רוצה לתת לו כל סיכוי להיות עצמאי בעתיד, אני צריכה ללמד אותו ולתת לו לעשות את הדברים האלה בעצמו עכשיו. הוא התחיל לכוון שעון מעורר בעצמו, להתעורר ולהכין לעצמו ארוחת בוקר ולקחת את התרופות שלו. הוא אוהב סדר יום ורוטינה והתרגל לכל זה בקלות רבה.
עדיין לא ידענו מה גורם לעיכוב הדיבור שלו ולמוגבלות ההתפתחותית, אז לקחנו אותו לבדיקות גנטיות. התוצאות חזרו והראו שיש לו תסמונת נדירה של חסר כרומוזומלי הידועה כ-16p11.2 deletion syndrome. זה היה נחמד לשים שם למצב שלו, אבל זה לא באמת שינה דבר. התחלנו לעבוד על הלימודים האקדמיים שלו. חשבתי שאם הוא יכול לשנן מאות פוקמונים, הוא יכול ללמוד עובדות בחשבון וזה יהפוך את שאר החשבון שלו לקל בהרבה. כמו בכל דבר אחר, בחרנו דבר אחד, למדנו אותו ואז עברנו לדבר הבא. הוא הפתיע אותי בכל צעד ושעל.
בשנה החולפת הוא יצא מהכיתה המקדמת שלו לשיעורי שילוב בחשבון, קריאה ומעבדות חשבון. הוא גם הולך לשיעורי בחירה שיש לו עניין בהם. הוא משחק בבייסבול של “ליגת המופת” ובתוכנית TopSoccer באביב ובסתיו. הוא צועק לבדו לבית השכנים כדי לשחק עם חבריו. השנה הוא נסע עם בנים בגילו ובילה סוף שבוע מחוץ לבית עם אוון, משהו שהוא לא היה יכול לעשות לפני שנה. הביטחון העצמי שלו גדל. הוא מדבר (ללא הפסקה) עכשיו. הוא יכול לנהל שיחה, לשאול שאלות ולהשיב לשאלות. האישיות שלו ממש יצאה החוצה ויש לו חוש הומור מדהים.
אני לא חושבת שמישהו מאיתנו זוכר איך היו החיים בלי דיוויד. הוא מביא כל כך הרבה אור ושמחה למשפחה שלנו בלי אפילו לנסות. אנחנו טובים וחזקים יותר בזכותו. הייתה תקופה שהעובדת הסוציאלית שלו חשבה שהוא בסבירות גבוהה יועבר למוסד כשיגיע לגיל 18. זה מעציב אותי כל כך. יש לו כל כך הרבה להציע וכל כך הרבה פוטנציאל. אבל אנחנו לא מסתכלים אחורה. רק קדימה. יש כל כך הרבה ילדים באתרי אימוץ שפשוט צריכים משפחה תיקח עליהם הימור, תאהב אותם ותקבל אותם כפי שהם. אם יש סיכוי כלשהו שתוכלו להיות האדם הזה, אני מפצירה בכם לעשות את הצעד. אני מבטיחה שהחיים שלכם יהיו הרבה יותר עשירים ומלאי אהבה.”
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
