החברה הכי טובה שלי התחתנה עם אבי — רק חודש אחרי מות אמי. ביום ההולדת שלי היא הופיעה בעבודה עם קופסה שחורה ואמרה: “פתחי אותה כשאת לבד”. בתוכה הייתה סוד שאמי לקחה איתה לקבר.
שלושה שבועות אחרי הלוויה של אמי, הבית עדיין הרגיש כאילו היא עומדת לחזור בכל רגע.
עמדתי בפתח וצפיתי בלידיה מקפלת את חולצות אבי לריבועים מושלמים ומדויקים.
“את לא חייבת לעשות את זה,” אמרתי.
“אני יודעת,” היא אפילו לא הרימה מבט.
לידיה ואני היינו חברות הכי טובות מאז גיל אחת־עשרה.
מעולם לא חשבתי שזה יתפרק כל כך מהר.
“תודה שאת כאן,” לחשתי. “אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך.”
היא סוף־סוף הביטה בי.
“הבטחתי לאמא שלך שאשמור על שניכם,” אמרה. “וכך אני מתכוונת לעשות.”
לרגע חלף משהו על פניה.
אשמה.
“מה קורה?” שאלתי.
היא מצמצה והנידה את ראשה.
“כלום.”
—
במרפסת ישב אבי ללא תנועה, מביט בכיסא הנדנדה הריק של אמי, כאילו הוא מחכה שהיא תחזור.
“הוא אמר משהו היום?” שאלתי.
“הוא שאל פעמיים איפה הסוודר הכחול שלו.”
“הוא רק עייף, לידיה. כולנו עייפים.”
—
באותו ערב ראיתי את לידיה מגישה לו מרק במרפסת. היא כרעה לידו ודיברה בשקט. הוא חייך אליה.
“הוא לא חייך אליי כבר ימים,” לחשתי.
אחר כך במטבח ראיתי פתק מקופל בכיס הקרדיגן שלה.
“מה זה?” שאלתי.
“רשימת קניות.”
“מאז מתי את מסתירה רשימות קניות?”
היא צחקה:
“מאז שהתחלתי לשכוח מה כתוב בהן.”
רציתי להאמין לה.
אבל משהו כבר התחיל להירקם בבית.
—
כעבור כמה ימים אבי קרא לי למטבח.
לידיה עמדה לצידו.
ידעתי עוד לפני שדיברו.
“מותק, תשבי,” אמר אבי. “אנחנו צריכים לדבר.”
“אני מעדיפה לעמוד.”
לידיה חייכה חיוך עדין.
“אבא שלך ואני… החלטנו להתחתן.”
הספל נפל מידי ונשבר.
“מה? אמא מתה לפני ארבעה שבועות!”
“ידענו שתגיבי ככה,” אמרה לידיה בשקט. “אבל אנחנו עושים את זה בשבילך.”
“לא. אתם עושים את זה בשביל עצמכם.”
הם התחתנו בבית המשפט.
אני התרחקתי מהם.
—
במשך שנה כמעט לא דיברתי עם אבי. לא פתחתי את המכתבים של לידיה. שמרתי אותם בקופסה סגורה.
יום אחד נפל אחד המכתבים ונפתח:
“את לא חייבת לסלוח לי, אבל יום אחד תביני למה זה היה חייב לקרות.”
לא הבנתי.
אבל השאלה נשארה.
ביום ההולדת שלי אמרו לי שיש מישהי שמחכה לי בכניסה.
לידיה עמדה שם.
בידיה הייתה קופסה שחורה קטנה.
“אני חייבת לראות אותך,” אמרה. “רק לדקה.”
“אין לך יותר דקות ממני.”
היא רעדה.
“אני יודעת מה את חושבת עליי. אבל את חיה כבר שנה בתוך גרסה אחת של הסיפור.”
“אני חיה בתוך האמת.”
“את חיה בתוך כאב,” אמרה בשקט. “ואני קיימתי הבטחה.”
“איזו הבטחה?”
היא לא ענתה.
רק הניחה את הקופסה על הרצפה.
“פתחי אותה כשאת לבד. זו הסיבה שהתחתנתי איתו.”
והלכה.
—
בערב פתחתי את הקופסה.
בתוכה הייתה תמונה של אמי.
ומתחתיה מכתב בכתב ידה.
“בתי היקרה… אם לידיה מסרה לך את זה, זה אומר שהיא קיימה את ההבטחה שאילצתי אותה להישבע…”
הלב שלי נעצר.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
