“הטלפון שלי צלצל כשישבתי במסעדה שעה לאחר סקירת המערכות של השבוע ה-20, זה היה המספר של הרופא שלי. הלב שלי צנח כשרניתי לשיחה, ‘לא הצלחנו לקבל תמונה ברורה, אז אנחנו רוצים שתסעי לקלגרי לסקירת תלת-ממד מיוחדת. הכל בסדר, זה רק ליתר ביטחון.’ תחושת הבטן שלי אמרה לי שהוא הסתיר ממני משהו.
שבוע לאחר מכן היינו בעיר הגדולה לצורך סקירת התלת-ממד. זו הייתה בדיקת אולטרסאונד שנמשכה כמעט 3 שעות. שלוש שעות!!! בזמן שהמתנו באחד החדרים, הסתכלתי על בעלי ואמרתי שמשהו לא כשורה, בדיקות אולטרסאונד רגילות לא לוקחות כל כך הרבה זמן וגם לא מקבלות תשומת לב רבה כל כך מהצוות. זו לא הייתה ההיריון הראשון שלי, אז ידעתי למה לצפות באולטרסאונד טיפוסי, וזה ממש לא היה זה.
לאחר שבדיקת האולטרסאונד הסתיימה לבסוף, לא קיבלנו תמונה ולא שלחו אותנו לדרכנו, כרגיל. אחות לקחה אותנו לחדר קטן דמוי משרד ואמרה שהרופא יגיע אלינו בהקדם. משהו בהחלט לא היה תקין, הגוש בגרון, הכאב בלב, האינטואיציה שלי, התחושה האיומה הזו של הבלתי נודע אמרו לי להכין את עצמי. אני עדיין יכולה להריח את חומר הניקוי החריף שהיה לו ריח חזק כל כך בחדר ההוא. ואז הדלת נפתחה, ושני אנשים נכנסו לחדר, אישה וגבר. האישה הציגה את עצמה כדוקטור…, ואז הציגה את עצמה בנאום שהרגיש כמו אגרוף כואב בבטן. ‘אני מבינה ששניכם כבר יודעים שלתינוק שלכם חסרה כף יד שמאל.’ כל מה שהצלחתי לפלוט מפיי כחנק היה ‘לא’ אחד לפני שהתפרצתי בבכי.
הרופאה המסכנה נראתה מבועתת מכך שהיא בישרה לנו את החדשות בצורה כזו, כשהיא חושבת שרופא הנשים שלי כבר סיפר לנו. היא נתנה לי דקה לנסות להירגע ואז החלה להציג את הרופא שהנלווה אליה. ‘זה דוקטור… הוא רוצה לדבר איתכם על האפשרויות שלכם להפסקת היריון, אנחנו יודעים שזו החלטה גדולה ולכן נרשה לכם להפסיק את ההיריון עד השבוע ה-27.’ מיד ראיתי שחור בעיניים מרוב כעס. מה עוד היה לא בסדר עם התינוק היקר שלנו שגרם להם לחשוב שזו הדרך שנבחר? הפנים שלי בטח הלובינו כמו של רוח רפאים, כי בעלי שאל מה עוד לא בסדר עם התינוק, ועל כך היא השיבה שהם לא ידעו עד שייעשו בדיקות נוספות, אך הסבירה שיש סיכוי שהרבה דברים חמורים יותר אינם תקינים. הרופא הושיט לי ניירות המסבירים את האפשרויות שלנו להפסקת היריון. אפילו לא נתתי לכריס הזדמנות לומר משהו, כי הכעס המוצף פשוט יצא מפי מבעד לבכי שלי: ‘זו לא אפשרות מבחינתנו, אם רק חסרה כף יד, התינוק הזה יכול לחיות חיים יותר מאיכותיים’. הרופאה אמרה שהם יתנו לנו קצת זמן לעכל את זה. אין מספיק זמן שבעולם שיוכלו לתת לך כדי לעכל חדשות כאלה. ברגע שהם עזבו את החדר, הדמעות, הו הדמעות שבכיתי. אלו היו דמעות של שברון לב, דמעות של בלבול, דמעות של פחד ודמעות של כעס. לומר את האמת, הכל הרגיש כמו חלום בלהות שפשוט אי אפשר להתעורר ממנו. הנסיעה חזרה הביתה עברה בבכי ובשתיקה כשכריס ואני היינו בהלם. האם זה באמת קרה הרגע? שום דבר לא יכול להכין אותך לחדשות כאלה, שום דבר…
היה לנו ילד מקסים ובריא בן 3 בבית, איך נסביר לו את כל זה? עברתי הפלה טבעית 5 חודשים לפני שנכנסתי להיריון עם התינוק הזה, האם עשיתי משהו לא כשורה? האם אני גרמתי לזה? תחושת האשמה העצומה שהרגשתי הייתה מורטת עצבים.
איך נספר למשפחות שלנו שחיכו בחרדה לשמוע מאיתנו על הפגישה? לא באמת רציתי לחזור על מה שרק נאמר לנו, אם אגיד את זה בקול רם זה יהפוך למציאות. במבט לאחור זה מעציב אותי, הפגישות הבלתי נגמרות, הדעות הבלתי נגמרות, ה’מה אם’ הבלתי נגמרים, אנשים שהיו אמורים להיות לצידך לא תמכו בהחלטה שלנו (הסיבה שבגללה בסופו של דבר איבדתי חברות) זה היה יותר מדי וזו הייתה כנראה התקופה המלחיצה והשוברת לב ביותר בחיי. אבל אילו רק ידעתי אז את מה שאני יודעת עכשיו, הייתי יכולה ליהנות מההיריון שלי הרבה יותר.
החדשות שקיבלנו לא היו משהו שהיינו פתוחים לגביו, רק המשפחה שלנו וכמה חברים קרובים ידעו. אנשים היו שואלים איך עובר ההיריון שלי ואני פשוט הייתי שמה חיוך על הפנים ואומרת שטוב, כאילו הכל נורמלי ונהדר. הרגשתי שיש לי סוד אפל שאני לא רוצה לספר. לא בגלל שהתביישתי, פשוט ידעתי שאין לי את הכוח הרגשי לענות על כל השאלות שיגיעו עם החדשות. שלא לומר שלנו עצמנו לא היו תשובות. החלטנו לא לעשות בדיקות גנטיות כי הרגשנו שזה מסוכן מדי ויהיו אשר יהיו התוצאות, הן לא ישנו את דעתנו לגבי הולדת התינוקת. הלחץ מהבלתי נודע הוא תחושה קרה ומצמררת שיכולה להוביל לכל כך הרבה רגשות שונים. רגשות שגורמים לך להרגיש לבד, כאילו אף אחד אחר לא יכול לדעת איך אתה מרגיש. אני כל כך אסירת תודה על התמיכה שקיבלנו מהאנשים המעטים שידעו מה אנחנו עוברים. אתה באמת מבין למי באמת אכפת ממך במצבים כאלה. שיעור קשה ללמוד אבל חשוב!
קדימה ל-15 בנובמבר 2017. עדיין היה חושך מוחלט בחוץ כשהשתנו לבית החולים לניתוח הקיסרי שלי. לא ישנתי בלילה שלפני; המוח שלי לא יכול היה להפסיק לתהות מה יקרה כשתינוקת המקסימה שלנו תיוולד. ידעתי שיהיו אשר יהיו התוצאות, היה איתי הבעל המדהים ביותר ושנינו ידענו שתהיה לתינוקת שלנו חיים נפלאים והיא תהיה אהובה ללא תנאי.
כשהכינו אותי לניתוח הגוף שלי רעד, החרדה השתלטה עליי, הדמעות החלו לזרום על פניי. מבועתת מהבלתי נודע שעמד להיחשף. צוות חדר הניתוח היה מדהים, הם עשו כל שביכולתם כדי לנחם אותי. היו בחדר הניתוח יותר אנשים מהרגיל, מוכנים עם תוכנית לתרחישים הגרועים ביותר. כולם היו קצת מתוחים, מקווים לטוב ביותר אך נערכים לגרוע ביותר ועדיין מנסים לא להראות לי את החרדה שלהם. זה היה קשה כי אפשר היה להרגיש את המתח בחדר. כשהאחות אמרה לכריס לעמוד ולהסתכל כדי שיוכל להכריז על מין התינוק, היא פשוט הייתה נרגשת מדי וצעקה ‘זו ילדה!’ עוד לפני וכריס הספיק לומר משהו! כולם נראו כל כך מוקלים, תחושת המתח בחדר התפוגגה. הם לקחו במהירות את התינוקת שלנו לבדוק אותה. אפשר היה להרגיש כמה מוקלים היו כולם בחדר כשהיא התגלתה כתינוקת בריאה! יכולתי להרגיש את השמחה בחדר, אותה אחות שלא יכלה לעצור את ההתרגשות שלה לא יכלה כעת לעצור את דמעות ההקלה שלה למרות שניסתה.
התינוקת שלי הונחה על החזה שלי ומיד התאהבתי. ידעתי בלבי באותו רגע שילדתנו המקסימה, פארקר אליזבת סקיי, הייתה מעבר למושלמת!
באדיבות רנה דות’י.
מסע רגשי עבורי כאמא של פארקר, רציתי להגן עליה מהמבטים וההערות הבורות שאנחנו מקבלים לפעמים. לקח לי זמן עד שהיא הגיעה לגיל 6 חודשים כדי לשתף תמונה שמציגה את כף היד של פארקר, לא הייתי בטוחה איך אנשים יגיבו, אנשים יכולים להיות כל כך רעים, ולא ידעתי איך אפתח את זה. זה משהו שאני עדיין עובדת עליו, לא להגיב בהגזמה לבורות, אשת הדב שבתוכי רוצה להגן עליה מהקשיחות שהעולם יכול להביא כשאתה לא מתאים לרעיון של החברה לגבי ‘נורמלי’. פארקר בת 2 כעת והיא לא נותנת לשוני בגפיים שלה להאיט אותה אפילו במעט, היא מדהימה אותנו כל יום! היא כבר לימדה אותנו כל כך הרבה ושינתה אותנו בדרך הנפלאה ביותר. אנו נמשיך לחנך על שוני בגפיים ולחגוג את היותנו ייחודיים! את הולכת לעשות דברים גדולים פארקר, ה’שמיים’ הם הגבול שלך ילדה שלי!
אילו רק ידעתי אז את מה שאני יודעת עכשיו…”
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
