“– יום אחד הבת הקטנה שלי אמרה לי: ‘אבא, בכל פעם שסבא רוחץ אותי, הוא מבקש ששנשחק משחק. אני צריכה לעצום עיניים, וכל עוד הן עצומות, הוא עושה משהו…’ קפאתי במקום. למחרת פתחתי את דלת חדר האמבטיה בלי דפיקה… ומה שראיתי גרם לרגליים שלי להתחיל לרעוד.
הבת שלי, אמילי, הייתה בת שש כשאמרה לראשונה את המשפט שגרם לי להעביר כמעט את כל הלילה בערות.
באותו אחר צהריים היינו במטבח. הכנתי את ארוחת הערב בזמן שהיא ישבה ליד השולחן וציירה.
לפתע, מבלי אפילו להרים את מבטה, היא אמרה:
– אמא, ידעת שיש לי ולסבא משחק?
חייכתי.
אבא שלי, ג’ורג’, היה בן שבעים ושש, והוא ואמילי היו כמעט בלתי נפרדים.
הוא אסף אותה מבית הספר, הקריא לה סיפורים ולימד אותה איך לשתול פרחים בגינה.
– איזה משחק? – שאלתי.
אמילי חשבה רגע.
– כשסבא רוחץ אותי, הוא אומר לי לעצום עיניים.
הסכין שהחזקתי ביד נעצרה. הסתובבתי אליה.
– למה?
היא משכה בכתפיים.
– כדי שנשחק.
– ומה סבא עושה אחרי שאת עוצמת את עיניך?
אמילי חייכה.
– אני לא יודעת. אני לא רואה.
אני לא יודעת למה, אבל משהו קפא בתוכי. ניסיתי לשמור על קול רגוע.
– סבא אמר לך לא לספר לי את זה?
הבת שלי שתקה לרגע. השקט הזה היה הדבר הגרוע מכל. ואז היא אמרה:
– הוא אמר שאם אספר לך הכל, המשחק כבר לא יהיה כל כך מהנה.
לא יכולתי עוד להעמיד פנים שאני לא דואגת. אבל גם לא רציתי להפחיד את הילדה שלי למוות. התיישבתי לידה.
– אמילי, אם הוא אי פעם מבקש ממך להסתיר ממני משהו, את יכולה לספר לי בכל עת. בסדר?
היא הסתכלתה עליי במבוכה.
– אבל סבא לא עושה שום דבר רע.
המשפט הזה היה אמור להרגיע אותי. הוא לא עשה זאת.
באותו לילה כמעט לא עצמתי עין.
אבא שלי תמיד היה האדם שבו בטחתי יותר מכל. כשהבעל שלי היה צריך לעבוד מאוחר, אבא בא לעזור.
בכל פעם שאמילי חלתה, הוא יכול היה לשבת לידה במשך שעות.
מעולם לא ראיתי שום דבר שגרם לי לחשוד. אבל עכשיו המוח שלי נאחז במשפט אחד ויחיד ויצר סביבו מאות תרחישים מפחידים.
למחרת בבוקר התחלתי להיזכר בדברים קטנים שלא נראו חשובים עד אז. שבועות ספורים קודם לכן אבא אמר את זה:
– את עסוקה. אני אכין את אמילי לשינה.
בפעם אחרת דלת חדר האמבטיה הייתה סגורה. כשדפקתי, שמעתי ששניהם צוחקים. אז עדיין חייכתי.
עכשיו אותו זיכרון נראה לגמרי אחרת. כל היום אמרתי לעצמי שאני מגזימה. אבל משהו בי סירב לשחרר את זה.
למחרת בערב אבא חזר. אחרי ארוחת הערב אמילי רצה אליו.
– סבא, נשחק היום את המשחק שלנו?
הסתכלתי על אבא שלי. הוא חייך.
– אם לאמא שלך אין התנגדות.
– כמובן – אמרתי.
אבל כבר קיבלתי את ההחלטה שלי. עשר דקות לאחר מכן שמעתי את המים זורמים.
ואז שמעתי את הצחוק של אמילי. התקדמתי לאטי לעבר חדר האמבטיה. הדלת הייתה סגורה, אבל לא נעולה. התקרבתי מספיק כדי לשמוע אותם. אבא אמר:
– נו, עכשיו עצמי עיניים. בלי לרמות.
– עצמתי.
– ועכשיו תנחשי.
עברו כמה שניות של שקט.
ואז אמילי פרצה בצחוק.
– אני יודעת!
באותו רגע לא יכולתי עוד. פתחתי את הדלת בלי לדפק.
– אבא! מה קרה אחר כך? קראו בתגובות.
הוא הסתובב לאחור, מופתע.
גלו עוד
הריון ואמא
חדר אמבטיה
זמן ולוחות שנה
ומה שראיתי היה כל כך רחוק מכל אותם דברים נוראיים שהדמיון שלי יצר, עד שעמדתי בלי לזוז במשך כמה שניות.
אמילי ישבה בשלוווה באמבטיה, מוקפת בקצף אמבט ובצעצועי אמבטיה.
העיניים שלה היו עצומות.
אבא שלי החזיק ביד אחת כוס קטנה שבעזרתה שטף את שיערה, וביד השנייה אחז באחת מברווזי הגומי של אמילי.
– אמא – אמילי צחקה – קלקלת את המשחק!
הסתכלתי עליהם במבוכה.
– איזה משחק?
אבא חייך לאט.
התברר שחודשים ספורים קודם לכן אמילי התחילה לפחד מחפיפת שיער, מכיוון שפעם אחת שמפו נכנס לה בעיניים.
כל אמבטיה הפכה למלחיצה.
אבא שלי לא רצ רצה שהפחד שלה רק יגדל.
אז הוא המציא משחק.
אמילי עצמה את עיניה, ואבא השמיע קולות בעזרת צעצועי אמבטיה שונים – ברווז הגומי, כוס קטנה ובקבוק מים.
והיא ניסתła לנحש איזה צעצוע השמיע את הקול, בזמן שאבא שטף בזהירות את השמפו משיערה.
בכל פעם שהיא צדקה, היא קיבלה “כוכב”.
כאשר אספה עשרה כוכבים, סבא לקח אותה לאכול גלידה.
עמדתי שם בדלת והרגשתי שהעיניים שלי מתמלאות בדמעות.
אבא הסתכל עלי.
הוא הבין מיד.
– פחדת, נכון?
לא ידעתי לשקר.
– כן.
הוא שתק לרגע.
ואז אמר:
– עשית טוב שבדקת.
הסתכלתי עליו בהפתעה.
הוא המשיך:
– אמא תמיד חייבת לוודא שהילד שלה בטוח. הייתי צריך להסביר לך את המשחק שלנו קודם לכן.
אמילי פתחה את עיניה.
– אמא, אמרתי לך שסבא לא עושה שום דבר רע.
התקדמתי ונישקתי אותה במצח.
באותו ערב, כשאבא התכונן ללכת, הוא נעצר בדלת ואמר בשקט:
– אגב, המשחק הזה הוא לא חדש.
– למה אתה מתכוון?
הוא חייך.
– גם את פחדת כשחפפו לך את השיער. כשהיית בת חמש, שיחקתי איתך את אותו המשחק.
קפאתי במקום.
ואז פתאום החזרתי את הכל לזיכרון שלי.
את קול המים.
את הקול של אבא:
– תנחשי מה זה.
פשוט שכחתי מזה.
הרגע ההוא לימד אותי משהו.
לפעמים פחד יכול להפוך אפילו זיכרון יפה לחשוד.
אבל הבנתי עוד משהו.
לא התחרטתי שפתחתי את הדלת ההיא.
כי כשמדובר בביטחון של ילד, עדיף לבדוק פעם אחת יותר מאשר פעם אחת פחות.
וביום ראשון הבא התיישבתי מחוץ לדלת חדר האמבטיה והקשבתי לאמילי צועקת בצחוק:
– זה היה הברווז, סבא! ניחשתי שוב!
והפעם, חייכתי גם אני.”
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
