“5 בנובמבר 2018 הוא היום שבו חיי השתנו לנצח. כמה ימים לפני כן הייתי אצל רופאת הנשים לבדיקת משטח צוואר הרחם, כשהרופאה הודיעה לי שלא ניתן להשלים את הבדיקה מכיוון ובדיקת השתן אישרה הריון חיובי. להפתעתי ולתדהמתי, לא הייתי מוכנה להיות שוב בהריון. כבר הייתי אמא לילדה בת 11 ולתינוקת בת 9 חודשים. איך זה הגיוני להיות בהריון, שוב?! בעלי עובד שעות ארוכות, אני בקושי רואה אותו, וזה פשוט לא הגיוני. רופאת הנשים שלי אמרה: ‘בואי נקבע לך אולטרסאונד. נראה באיזה שבוע את ונמשיך משם.’ ביליתי את סוף השבוע בסבל נוראי, בדכאון, לא בטוחה לגבי תינוק נוסף כל כך מהר אחרי התוספת החדשה למשפחה לראשונה מזה 10 שנים.
יום שני בבוקר, 5 בנובמבר, הגיע ועמדתי לעבור את האולטרסאונד הראשון שלי. טכנאית האולטרסאונד החלה בבדיקה ואז אמרה: ‘או, את רואה מה שאני רואה?’ התגובה שלי הייתה: ‘או לא, שני שקים? אל תגידי לי שיש לנו תאומים?’ הטכנאית ענתה: ‘לא, לא, תספרי את הביציות…’
טוב, בראש שלי התחלתי לספור. אחת, שתיים… (מתחילה לאבד את זה קצת), וצרחתי: ‘אויייי אלוהים אדירים, אלה שלוש ביציות?!’ הטכנאית עונה ואומרת: ‘נכון מאוד, את נושאת שלישייה.’ עכשיו, אם אתם יכולים לדמיין את התגובה שלי, שכבתי על כיסא האולטרסאונד ובכיתי בהיסטריה, מחליפה את כל גווני הלבן, בזמן שבעלי, שהחזיק את בתי בת ה-9 חודשים, בכה דמעות של אושר. טכנאית האולטרסאונד כמובן שאלה: ‘האם עברת טיפולי פוריות?’ אמרתי: ‘לא, זה קרה באופן טבעי לחלוטין.’ היא אמרה: ‘וואו!! יש לך שלישייה ספונטנית, זה מקרה נדיר של 1 ל-10,000.’
עזבתי את האולטרסאונד כדי להיפגש עם רופא הנשים. הרופא הודיע לי שאני רק בשבוע 6 ויש סבירות גבוהה שאאבד תינוק אחד או את שלושתם. ‘אל תילחצי!’ אל תילחצי?! הוא יצא מדעתו? יכולתי לחשוב רק על: ‘חמישה ילדים, חמישה ילדים, אלוהים אדירים, איך אני אכלכל חמישה ילדים.’ חזרנו הביתה, התכרבלתי במיטה ופשוט בכיתי, בכיתי ועוד קצת בכיתי. הלוואי שיכולתי לומר שלקחתי את החדשות טוב יותר, אבל לא. ביליתי את 4 השבועות הבאים בבכי ועברתי את כל רגשות הדיכאון, החרדה והפחד כשהמתנתי לראות אם אכן איבדנו תינוק או לא. יום התור הגיע ועברתי אולטרסאונד נוסף. הפעם, כל שלושת התינוקות שגשגו, ודפיקות הלב היו מעל 120 פעימות לדקה. הרופא הציע בעדינות שאשקול לבצע הליך של דילול עוברים. אני לא יכולה לומר שזה לא היה במאחור של הראש שלי, אבל איך אני יכולה לדלל את ההריון שלי?
לבסוף סיפרתי לאמי באותו ערב שאני בהריון ומצפה לשלישייה (שבוע 10 להריון). אמי החזיקה אותי בזרועותיה, בכתה איתי ואמרה: ‘אלוהים נתן לך את שלושת התינוקות האלה מסיבה כלשהי.’ לא רציתי להאמין לה, המשכתי לומר: ‘למה אני, למה שהוא יעניש אותי?’ ואז אמי אמרה: ‘את זוכרת, כריסטין, שהפסדת שלושה תינוקות במהלך חייך הבוגרים (שלוש הפלות)? את חושבת שזו הדרך של אלוהים להחזיר לך את שלושת התינוקות שהפסדת?’ ישבתי שם, עדיין בוכיה. ומעבר לכך, זה היה כאילו חוויתי התגלות, העננים נפתחו ואלוהים דיבר אליי דרך אמי. הבנתי שזו לא עונש או מבחן. זו הסיבה שלי. אני נועדתי ללדת את הילדים האלה.
במהלך השבועות הבאים, התחלתי לפגוש פרינאטולוג (רופא המתמחה בלידות בסיכון גבוה). הפרינאטולוג אמר: ‘יש לך מקרה נדיר, יקירתי.’ שאלתי: ‘איך זה?’ הוא אמר: ‘נראה שנכנסת להריון משתי ביציות נפרדות בשני אירועים נפרדים, שכן השלישייה שלך שונה בשבוע בגיל ההריון.’ או מיי גאד, מה!! הפרינאטולוג ציין שתינוק A ותינוק B (תאומים זהים) נוצרו שבוע לאחר תינוק C (תאום לא זהה). תינוק C במדדי ההריון מבוגר בשבוע. אפילו לא ידעתי שזה אפשרי! הרגעים המדהימים לא נעצרו שם.
עכשיו הייתי בשבוע 16 בערך, והפרינאטולוג שאל: ‘את רוצה לדעת את מין התינוקות?’ אמרתי: ‘כן, אבל אתה יכול לכתוב לי את זה? אני רוצה להפתיע את המשפחה שלי בעוד כמה ימים בדיסני וורלד.’ בעזרת בן דודי, הזמנו שלושה אוזני מיקי בוורוד או בכחול. החלטנו שאנחנו רוצים את עזרתם של מיקי ומיני כדי לחשוף את התינוקות, אז הלכנו למפגש עם המשפחה והחברים שלנו. הרכזת אמרה לבעלי, לבתי הבכורה ולי: ‘שימו את הידיים מאחורי הגב, נשים את האוזניים בידיים שלכם, ובספירה עד שלוש נחשוף.’ הרגשות שלי היו בשיאם. הייתי בטוחה שמדובר בשני מינים שונים ובהחלט יהיה לי שם בן.
טוב, כולם סופרים לאחור: שלוש, שתים, אחת: כובע A (בת), כובע B (בת), כובע C (בת). בכיתי כל כך חזק שלא יכולתי אפילו לחשוב בבהירות, אבל וואו, עמדתי להיות אמא לחמש בנות! הראש שלי עמד להתפוצץ. בעלי בכה שוב דמעות של אושר, ובתי הבכורה כמעט איבדה את זה במובן הטוב. היא ממש רצתה אח.
חזרנו מדיסני והמשכנו בבדיקות השבועיות שלנו אצל הפרינאטולוג. הוא אמר שעלינו להתחיל לעקוב מקרוב מאוד אחר תינוקת A ותינוקת B. שאלתי למה, ואז הפרינאטולוג הפיל פצצה נוספת על הריון שגם ככה היה מטורף. הוא אמר שייתכן שיש להן תסמונת מעבר דם בין עוברים (TTTS). מה זה אומר? הפרינאטולוג הסביר שמכיוון שהתאומות חולקות שק אחד, הן חולקות גם חבל טבור ומערכת דם המאפשרת להן להעביר חומרי מזון ודם הלוך ושוב. אם בנקודה כלשהי תינוקת אחת תפסיק לגדול, אנו עלולים לאבד תינוקת אחת או את שתיהן. אבל רגע, הרגע סיפרנו למשפחה ולחברים שאנחנו מצפים לשלישייה! הלב שלי לא יכול היה לשאת את זה.
השבועות החלו לעבור, שבוע 20, שבוע 21, שבוע 22, שבוע 23… יוסטון, יש לנו בעיה. הרופא המחליף של הפרינאטולוג שלי אמר: ‘את צריכה להישאר בבית החולים במנוחה במיטה למשך כמה ימים, וביום שני בשבוע הבא נבדוק אותך שוב.’ אמממ בסדר, מה קורה? ימי שני, אני נשבעת, לא מביאים שום חדשות טובות. הובילו אותי בכיסא גלגלים למרפאת הרופא בקומה הראשונה של בית החולים. הפרינאטולוג וטכנאית האולטרסאונד החלו בבדיקה והם שמו לב שתינוקת A הפסיקה לגדול. ‘אנחנו צריכים לדבר.’ הרופאים החזירו אותי לחדר שלי והודיעו לרופאת הנשים שלי שאני צריכה ללדת את התינוקות האלה בימים הקרובים, אחרת אני עלולה לאבד את כולן. מיררתי בבכי.
הייתי רק בשבוע 23 וכמה ימים, זה היה מסוכן ביותר. יכולתי בעצם לאבד את כל התינוקות שלי. האם אוכל להחזיק מעמד, האם יש אפשרויות אחרות? תוך כמה שעות נכנס הפרינאטולוג שלי ואמר: ‘יש לי אפשרות שנייה, זה סיכוי אחרון ונואש, אבל זה עשוי להציל את התינוקות שלך. אנחנו צריכים להעביר אותך מאטלנטה ליוסטון הלילה!’ בראש שלי חשבתי: ‘בסדר מה התוכנית, אני צריכה ללכת לשדה התעופה, מה אני צריכה לעשות, את מי אני הולכת לראות?’ הרכזת הודיעה לי: ‘את לא תעזבי את בית החולים הזה בכוחות עצמך. יש לנו פינוי מוטס רפואי מיוסטון בדרך אלייך ממש עכשיו כדי להעביר אותך לבית החולים לילדים בטקסס. יש שם צוות רופאים שממתין לך. הם יעשו את הניתוח המיוחד הזה ובתקווה יצילו את התינוקות שלך.’
תוך 12 השעות הבאות, בעלי הורד את הפעוטה שלנו בת ה-13 חודשים אצל המשפחה, ארגן מלווה לבתי בת ה-11, ארז תיק לשנינו והתפלל שהכל יהיה בסדר.
הגענו לטקסס ושם הובהלתי לניתוח באותו ערב. הרופא אמר לי שאני צריכה להיות ערנית במהלך כל ההליך, אבל התוכנית היא לצרוב בלייזר את כלי הדם בחבל הטבור/השילייה ולתקן את זרימת הדם שגרמה לתינוקת A להפסיק לגדול. אם נוכל לתקן את זה, אולי נציל את ההריון הזה. למחרת, הרופאים ביצעו אולטרסאונד, וכל שלוש התינוקות עדיין היו בחיים ומרגישות טוב. התפילות שלנו נענו. הגעתי עם שלוש תינוקות ואני חוזרת הביתה עם שלוש תינוקות. חזרתי לאטלנטה בריאה ושלמה. עכשיו כל מה שאני צריכה זה להגיע לשבוע 28 להריון, והבנות האלה ישגשגו.
28 במרץ 2019 – הייתי עכשיו בשבוע 26 ו-3 ימים. ‘וואו, אני ענקית כמו אישה בהריון עם תינוק בן 9 חודשים. אני לא יודעת אם אני יכולה להמשיך עוד.’ בינתיים, הגוף שלי אמר את אותו הדבר. הכאבים שלי היו נוראיים. התקשרתי למרפאת רופאת הנשים שלי והודעתי להם שאני חייבת להיבדק, הכאב הזה פשוט לא עובר. הרופא אמר: ‘עזבי את ההגעה למרפאה. יש לנו רופא בבית החולים, תגיעי ישר לשם.’ הגעתי לבית החולים בסביבות השעה 22:00 ובוצעה בדיקה. הרופא אמר: ‘את בפתיחה של כ-4 ס”מ ויש לך צירים.’
‘בסדר, אני יכולה ללכת הביתה ולהחזיק מעמד?’ הרופא אמר: ‘לא, אני מצטער, אבל את חייבת ללדת את התינוקות האלה היום. את בשלב מתקדם מדי מכדי לעצור את הלידה. אוהה ומכיוון שאת יולדת שלישייה, אנחנו צריכים לנסות לעכב את הלידה הזו עד 8:00 בבוקר, כי אין לנו מספיק צוות זמין ומוכן ללדת את התינוקות שלך כרגע.’
ב-29 במרץ, בשעה 8:03 בבוקר, הגיעה תינוקת A. בשעה 8:04 בבוקר הגיעה תינוקת B, ובשעה 8:05 בבוקר הגיעה תינוקת C. החששות, החרדה והדיכאון החלו לחזור. הבנות האלה היו פגים מאוד קטנות, מה זה אומר? למרבה הצער, עקב חום בלתי צפוי, לא יכולתי להחזיק או לראות את הבנות עד 3 ימים לאחר שנולדו בפגייה (NICU). בעלי ניסה להכין אותי כמיטב יכולתו: ‘כריסטין, אל תילחצי. תרצי להישאר חזקה, הן תינוקות קטנות מאוד, הן באינקובטורים, הן מוקפות במכשירים.’ לבסוף זכיתי לראות את הבנות שלי בפעם הראשונה. אלוהים אדירים, הן היו קטנות כמו כף היד שלי, והן היו פשוט מושלמות.
השבועות הבאים היו הפכפכים מאוד. כל יום הביא איתו אתגרים חדשים שהתמודדנו איתם, מונחים חדשים שלמדנו, וחששות שעוד לא יצאנו מכלל סכנה. ב-13 באפריל, ביום ההולדת שלי, קיבלתי שיחה מהנאונטולוג (רופא הפגים). הוא אמר: ‘משהו קרה אמש, הבנות סוף סוף עשו תפנית לטובה.’ אויייי הללויה, התפילות שלי באמת נשמעות! הנאונטולוג אמר: ‘אנחנו עדיין לא מחוץ לסכנה, יש לנו דרך ארוכה לעבור, אבל אני חושב שהבנות שלך הולכות לעשות את זה.’ יכולתי לבסוף לנשום אנחת רווחה לראשונה.
103 ימים עברו, וזה היה 2 ביולי 2019. למדנו דרך חדשה לחלוטין של הורות. למדנו להחליף חיתולים באינקובטור, איך לתת חיבוקי ידיים, ומגע עור לעור (שיטת הקנגורו). התחלנו בחיתולי פמפרס במידה P2 ולבסוף אנחנו במידת ניובורן. הבנות היו קטנות מדי אפילו לבגדי בובות, עד שהגיעו ללבוש בגדים במידת פגים, והתינוקות הקטנות שלי במשקל 735 גרם, 907 גרם ו-990 גרם שקלו עכשיו 2.550 ק”ג, 2.350 ק”ג ו-2.720 ק”ג. הבנות האלה הן הגיבורות שלי. עכשיו זכיתי לקחת אותן הביתה וללמוד דרך חדשה לחלוטין של הורות לחמש בנות.
עברו 26 חודשים בדיוק מאז שהבנות האלה נכנסו לחיי. האם אי פעם חשבתי שאלה יהיו החיים שלי? לחלוטין לא. האם הייתי משנה משהו בחיים האלה? לחלוטין לא. הן שינו אותי, הן עזרו לי לגדול כאדם וכאמא. הבנות האלה לימדו אותי שלא צריך כפר שלם כדי לגדל אותן, צריך רק אבא מדהים, אותי, ואת בתי המתבגרת (העוזרת הכי טובה אי פעם) כדי לגרום למשפחה הזו לתפקד. התחלנו את המסע שלנו בהרפתקה ואנחנו לא מאיטים.
אנחנו לא משפחה רגילה של שבעה נפשות. אנחנו אוהבים לטייל, אוהבים לצאת להרפתקאות, אוהבים לנסוע לדיסני ואוהבים לחקור. אנחנו ספונטניים כמו השלישייה שלנו. אנחנו כריסטין, טלמג’, נטליה, מילה, אריאה, לילה וסיינה, ואנחנו משפחת טאאלה.”
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
